הבטחתי… אני מקיימת.
אהבתי את הנשים הקובניות. הן לא יפות במיוחד, לא ממש אהבתי את סגנון הלבוש שלהן, שהוא צבעוני, הדוק מאוד, קצר מאוד, חשוף מאוד. אהבתי אותן כי הן בעיקר נראו לי חפות ממניירות מערביות: הן לא רזות, הן לא מסתתרות מאחורי בגדים, הן לא מתביישות בגוף ה“לא מושלם” שלהן, בגיל שלהן, בנשיות שלהן.
המרחק התרבותי של הקובנים מהעולם ה“מערבי” מצד אחד וההשפעות האפריקניות מצד שני, כנראה עושים את שלהם: בשיחות שניהלתי עם נשים קובניות רבות הן אמרו לי, שהן אוהבות את הגוף המלא שלהן, הן לא עסוקות בדיאטות רזון, הן נהנות מהאוכל, הן נהנות מהשתיה, מחיי המין, הן גאות בנשיות שלהן.
וזה בהחלט ניכר לעין: בדרך בה הן זזות, בדרך בה הן מתהלכות ברחוב, בדרך בה הסקס אפיל שלהן מתפרץ לכל עבר.
ההליכה הזקופה הזו, המרקדת, של הנשים, כל כך יפה, כל כך מושכת, כל כך נעימה …
והן ממש לא נראות “זולות“, ולא פתטיות או מגוחכות, גם המבוגרות והמלאות במיוחד שביניהן.
התהלכתי ברחובות הערים השונות בהן ביקרתי בקובה עם תחושה שהנה, זו התשובה.
הקובניות נראות בהרבה יותר שמחות ונהנות מהחיים מכל כך הרבה נשים שאני פוגשת, שעסוקות במידה זו או אחרת בלשנוא את גופן – ואת עצמן – בגלל כל פירור “מיותר” של אוכל שנכנס להן לפה, בגלל כל בגד במידות בלתי אפשריות שלא מצליחות להיכנס לתוכו, בגלל כל התכתיבים האופנתיים וההתנהגותיים שהן מרגישות שצריכות לנהוג לפיהם.
21 Comments
רוני
29 בינואר 2009 at 10:59(או ל-ב’?)
אפשר עוד תמונות?
רוני
29 בינואר 2009 at 11:01נפלו לי שורות
הקטע שלהן עם הסיגרים מוזר לי יותר מכל. זה נתפס כמו משהו כל כך גברי בחברה המערבית, וכשהן מעשנות זה נראה שלהן, לא של הביבי’אים של העולם.
התמונה העליונה היא אחת מהיותר מלאות חמלה שלך.
שרון רז
29 בינואר 2009 at 12:33זה פוסט לא רק יפה אלא גם חשוב
הצילומים נהדרים והמילים שלך מדוייקות ומעוררות מחשבה
זה רק מראה איזו שטיפת מוח עוברות הנשים בעולם המערבי הקפיטליסטי חומרני כך שהן מאבדות את כל הביטחון לגבי גופן ויופיין הטבעי, לעומת האי הבודד הקומוניסטי הזה שהשאיר את הנשים כמו שהן כשהן חוגגות את עצמן, יופיין ומיניותן
שלימפופו
29 בינואר 2009 at 13:00ובקובה כמו בקובה הן מחזיקות סיגר עבה בפה ונראות כמו גברים , אבל ככה זה בקובה זאת האופנה.
שולמית אפפל
29 בינואר 2009 at 13:27והיחידה שראיתי מעודי הייתה על שער הלייף מגזין זצ”ל והשמלה שעל גופה הייתה דגל קובני אבל בגזרה מהודקת והיפיפיה הזו צעדה בראש תהלוכת נשים למען פידל קאסטרו
היו ימים
שולמית אפפל
29 בינואר 2009 at 13:29כמובן
אליסיה
29 בינואר 2009 at 13:32תודה לכם !!
🙂
רוני – ברור ש(גם) על שתיכן חשבתי
אסתי
29 בינואר 2009 at 14:15הצילום העליון חודר חדרי לב ובדיוק כמו שאומרת רוני – מלא חמלה. ויופי.
והתחתון עם הצבעוניות החושנית מלאת החיים הזו ותנועת הראש הגאה…
נשים אמיתיות במלוא מובן המילה לא כמו העתקי הפלסטיק הענוג והחיוור שהפכנו כולנו להיות.
פוסט נפלא.
גירית
29 בינואר 2009 at 14:56מה אתן מתלהבות ? בחיים לא הייתן רוצות להראות כמו הקובניות האלה, אפילו לא זקנות.
שולמית אפפל
29 בינואר 2009 at 17:34בעצם
באיזה שהוא יום זה בדיוק מה שכבר לא משנה
הן לעצמן עכשיו, הן והסיגר
אליסיה
29 בינואר 2009 at 17:59בדיוק שולמית, זו בדיוק הנקודה
ותודה
🙂
שחר
29 בינואר 2009 at 19:27גם המילים, גם התמונות וגם הפוסט הקודם.
אבל הסיגרים האלה זה אללה יוסטור.
גירית
29 בינואר 2009 at 19:53הן והסיגר, חיקוי עלוב לגברים, מה שאת אומרת הגב’ אפפלפלד שזה מה שקורה לנשים כשהן מכוערות
וזקנות, לא הייתי מגדירה את זה כחוכמה גדולה הטענה שלך. אשה צריכה להיות אשה גם כשהיא מקומטת.
אליסיה
29 בינואר 2009 at 21:15הסיגרים הם חלק מהמסורת והתרבות בקובה
חוץ מזה, לא רק בקובה נשים מעשנות סיגרים…
וגם כשנשים התחילו לעשן סיגריות בפומבי אמרו שזה לא נשי.
מעבר לעניין של בריא-לא בריא, לא נראה לי שמישהו יגיד שעישון סיגריות זה גברי.
וגירית, הנקודה שלי הייתה היחס של הנשים אל הגוף שלהן, ולתפיסה השונה את הנשיות על ידי הנשים הקובניות.
יולי
29 בינואר 2009 at 21:16נזכרתי ברשימות שלך על האמהות בככר.
נהדרת את.
גירית
29 בינואר 2009 at 22:10הן נראות כמו גברים, מדברות ומעשנות בהתאם, מקומטות מהשמש ומכוערות מהסיגר, אף אחת מכן כולל את “בעלת הפוסט”, לא היית רוצה להידמות לה, אז להסתכל על תרבות אחרת ולחפש נקודות חן זה לא רלוונטי, זה מבט של תיירת וזהו, מאוד צבוע.
רוני
30 בינואר 2009 at 0:13אוי גירית, אוי ואבוי לי.
האשה העליונה הזכירה לי את סבתי שהתהלכה בקיבוץ בשמלות גופיה מודפסות, בחזייה ישנה מבצבצת, בתחת גדול וקמטים אפילו על האף. בגלל זה התאהבתי בה, והיא נשית ומקסימה עם הלק המתקלף.
הלוואי שבערוב ימי אהיה אשה זקנה, לא מתוחה, לא מורמת. כבר עכשיו אני שמנה וראה זה פלא, יש לי זכות לחיות ואפילו לאהוב את עצמי. וראה זה פלא, אני גם עושה את זה.
אשה לא צריכה להיות דבר. אדם רשאי להיות עצמו.
רוני
30 בינואר 2009 at 0:14שתי אלה. תמונות בתערוכה.
גירית
30 בינואר 2009 at 10:34אשה צריכה להיות אשה, ולכן נשים ישראליות מורחות על עצמן קרמים ודואגות להמנע מהשמש
טוחנים להן את המוח גם בנוגע לעישון, וצווחים גוואלט על עלייה במשקל, כעוד גורם הרסני למחלות קשות, מזה אתן מתלהבות? מכל מה שבחברה נאורה מזהירים אתכן? האם הייתן חיות שם? האם הייתן לובשות חולצה לבנה גברית , אוכלות בלי חשבון ושמות סיגר בפה ????
אל תדאגי אם לא תשמרי, תראי כמותן כשתהי זקנה, אבל אולי תמותי עשור וחצי מאוחר מהן.
ממה אתן כל כך מתלהבות??? שמישהו יסביר לי????
רוני
31 בינואר 2009 at 21:08ההתלהבות היא מכך שהנשים האלה נראות כמו הסבתות שלנו, שלא ניסו להיראות כבנות 30. ראית כבר סבתא אחרי ניתוח ציצים ומתיחה? היא לא נראית סבתא, נכון, אבל גם לא בת 30. היא נראית כמומיה.
יעל ברזילי
24 בפברואר 2009 at 17:12שמעתי לא מזמן הרצאה של צלם קובני, שסיפר על קובה דרלך צילומיו. מעניין איך את משלימה נקודת מבט נשית.