הבמה שלך

אז מה זה בעצם סשן צילום נשי ?

מה קורה בסטודיו בזמן הזה?

"הבמה שלך"

את יכולה לעשות מה שאת רוצה, את לא צריכה לשאול אותי אם זה בסדר להחליף בגד,
להוריד בגד, לשבת, לעמוד, לקפוץ, לחייך, לעצום עיניים, לבכות, לדבר … וכל מה שיעלה על רוחך.

אני לא אגיד לך מה לעשות אלא אם כן תבקשי ממני להגיד לך.

את מחליטה מתי מספיק לך.

את בוחרת את המוזיקה או את השקט שאנחנו שומעות.

מה קורה לך בזמן שאני מצלמת אותך?

עבור כל אחת החוויה היא שונה, כמובן.

אבל יש דבר אחד משותף, לא משנה למה בחרת להצטלם, באיזו נקודה את נמצאת בחייך: 

המפגש שלך עם עצמך, באמצעות המבט שלי, המצלמה שלי.

המבט שלי תמיד חיובי, אוהב, ללא ביקורת, ללא שיפוט.

תחשבי על עצמך עומדת לבדך מול מראה, מתבוננת במה שבחוץ, מתחברת אל מה שבפנים,

והעיניים שלך אוהבות את מה שהן רואות.

אין צורך בסיבה או אירוע מיוחד, מתנות זה תמיד נעים לקבל.

תני לעצמך את המתנה הזו, בואי.

הבמה
Share

עליי | קשר

נעים מאוד 🙂

אני בוגרת ביה"ס לאמנות קמרה אובסקורה, מגמת צילום והסמינר החדש לאוצרות, ביקורת ותרבות.

בוגרת מסלול "פוטותרפיה בשילוב אמנויות" באוניברסיטה הפתוחה.

אם אתם זקוקות וזקוקים לצילומי פורטרט, למטרה אישית או עסקית,
אם בא לך להצטלם, לבד או עם אישה אהובה,
אם אתן יוצרות, בצילום אבל לא רק, וזקוקים ליד מכוונת ומלווה,
דברו איתי !

054-4320663

[email protected]

צילום: אפרת ארנון ברזילאי

Share

חופש

תקשיבי לגוף, היא אומרת לה. תקשיבי לגוף, הוא יודע.

היא יודעת שהוא יודע, אבל איך היא יכולה להקשיב לו, כשהמוח שלה צורח עליה בלי הפסקה,
ממלמל מלמולים, נע במעגלים אינסופיים, מספר לה סיפורי אימה על מה שאין ומה שלא יהיה ועל מה שלא היה.

אבל תקשיבי לגוף, היא נזכרת שהיא אמרה לה. והמוח? הוא לא חלק מהגוף?

פעם זה היה קל יותר. שקר. זה מעולם לא היה קל יותר. היא עטפה את הצרחות בענני פנטזיה. סיפורי אהבה ותשוקה
ונהרות של מטשטשי מחשבות שזרמו ולא הצליחו לטשטש אפילו במעט את מה שהתחולל במוחה, ללא הפסקה.

אבל תקשיבי לגוף, הגוף מבקש לנוע, הוא יידע לשחרר את המעגלים, אם רק תאפשרי לו.

בצילום: אני בת 5 חושבת על חופש
Share

ילנה, האישה והאימפריה

ילנה היא אחת הנשים שפגשתי במסגרת הפרוייקט "הופכות את היוצרות" .

למעשה, כל הפרוייקט הנפלא הזה התחיל ממנה, מהמופע שהיא חלמה להפיק, חלום שהפך למציאות, איתו היא רצה בהצלחה רבה (כדאי להתעדכן גם בדף הפייסבוק שלה)

ילנה עבדה עם ליאור שטיינר, אמנית שאני אוהבת במיוחד, את האישה והאמנות שלה (ובזכותה הצטרפתי לפרוייקט המדהים הזה)

יום לפני הפתיחה החגיגית של התערוכה נפגשנו, משתתפות ואמניות, ליאור הכירה לי את ילנה והיא שבתה את ליבי.

דיברנו קצת וסיכמנו שהיא תגיע אליי לצילומים.

המפגש היה מרתק.
ילנה אינטליגנטית, יצירתית, יש לה הופעה מרשימה לא רק בגלל היופי החיצוני (שהוא חשוב, אבל מה שיוצא ממנה אפילו יותר יפה) עם שתי רגליים על הקרקע, יודעת בדיוק מה היא רוצה ואיך להשיג את המטרות שלה.

היא הביאה איתה תיק גדול עם בגדים להחלפה, לילנה טעם משובח בבגדים והיא מבינה בדיוק מה מחמיא לגוף היפה שלה.

היא הראתה לי בגד מעניין במיוחד, הסבירה שהיא תפרה אותו בעצמה (הצילום השני כאן) אליו היא הוסיפה סלסלה שבה שיריה (הרבים!) מגולגלים וקשורים בסרט סגול. היא יצרה פרפורמנס בו היא לבושה בבגד הצבעוני והיא מקריאה משיריה, אותם היא מעניקה לצופים.

המקום הטוב בחייה בו נמצאת ילנה היום זה לא סיפור סינדרלה, כי היא בנתה את עצמה בעשר אצבעות ועם כוח רצון עצום ולא כתוצאה ממעשה קסם של פייה מהאגדות.

הקשבתי לה, התבוננתי בה, וכל הזמן חשבתי, הכל אפשרי בשביל האישה מעוררת ההשראה הזו.

Share

הופכות את היוצרות

(לקח לי זמן לארוז את כל המחשבות והרגשות למילים, מוטב מאוחר מלעולם לא…)

לפני כשנתיים פנתה אליי ג'ניפר בלוך היקרה ושאלה אם אני רוצה להשתתף בפרוייקט ייחודי, שמפגיש בין שורדות מעגל זנות ואמניות.
המהלך שהובילו הנשים (המדהימות!) מעמותת "הופכות את היוצרות" יחד עם שירה גפן וביני שריד סי (המדהימות!), אמנית, אוצרת ובעלת הגלריה זהזה התחיל בבחירת עבודות של האמניות, שהוצגו לנשים שבחרו להשתתף בפרוייקט.
כל שורדת בחרה אמנית, וכך פגשתי את מיני, שבחרה בצילום שלי.
נפגשנו כמה פעמים, שמרנו על קשר גם בתקופת הקורונה (שבגללה הפרוייקט נדחה ונדחה)

שירה ישבה עם כל אחת ואחת מהמשתתפות והקשיבה לסיפור חייה, ערכה אותו מעט.
במקביל, ביני עבדה מול האמניות על אוצרות העבודות האמנותיות – שהן תוצר של הדיאלוג בין המשתתפת לאמנית.

כל היופי הזה נארז בספר מדהים, שהושק בתערוכה נפלאה שהוצגה במרכז תאו בהרצליה, הייתה פתיחה משגעת, במהלך החודש שהתערוכה הוצגה הגיעו מאות מבקרים ומבקרות, היו מספר שיחי גלריה, עבודות אמנות נרכשו כתרומה לעמותה.

אני ממליצה בחום לרכוש את הספר – כל ההכנסות לטובת העמותה החשובה הזו, כאן, תקשיבו למה שהנשים האמיצות האלה אומרות !

כמה מילים גם על העבודה שנוצרה מתוך המפגש הכל כך מרגש עם מיני.

מיני ואני חשבנו על מיצב שיש בו אלמנטים ששתינו אוהבות ושישקף תהליך של צמיחה מתוך קושי.

התהליך התחיל מפסלון בדמות ינשוף שמיני אוהבת, ולאט לאט התפתח לסוג של אקווריום (כי אפשר לראות מכל הכיוונים ושתינו אוהבות שקוף) שמילאנו אותו בנסורת (כי זה מזכיר חיבור לאדמה ואנחנו אוהבות ריח של נסורת)
בין השבבים מנצנצים אורות ומתוכם צומח פרח, החוצה אל מחוץ לקופסא, כסמל לצמיחה ולתקווה. אבל הפרח עשוי גדר תייל, להזכיר שיש גם קוצים וגם קושי בתקווה.

ליד ה"אקווריום" בחרנו להציג את הצילום – שקראתי לו מריון, על שמה של הלוליינית בסרטו של וים ונדרס מלאכים בשמי ברלין.

"הכל אפשרי", היא אומרת באחת הסצנות.

בצילום הזה יש אישה שיש לה דבר מה לומר. עין אחת שמוטה, עין אחת מתבוננת ישירות אל תוך עיני הצופה.

הפה שלה גם סגור וגם יד שקופה מנסה לסגור אותו.

השיער שלה ארוך, על ראשה זר פרחים מלאכותיים בצבעים עזים, שמהווים קונטרסט לאפורים שבצילום.

הכל אפשרי אצל מריון. יש בה עצב ויש בה תעוזה ויש בה אמירה ויש בה השתקה.

היא אישה רב מימדית, כך ראיתי את מיני.

Share

הנחיה אישית

ההנחיה מתאימה לבוגרים ובוגרות של מסלולי לימודי צילום, לצלמות וצלמים שיש בהן תשוקה ליצור, מכוונות לעבודה אמנותית עמוקה, ומעוניינים לעבוד על פרוייקט אישי ארוך טווח.

ההנחיה האישית מעוררת דיאלוג, ביקורת ודיון על מהלך הפרוייקט, בשלבים השונים שלו:

 מחשבה על נושא הפרוייקט

מקורות השראה

בחירת הנושא

בדיקה מתמדת של הקשיים העומדים במהלך העבודה

ביקורת ודיון במהלך העבודה על איכות ותוכן

מיצוי העבודה – מתי העבודה ב"שטח" מסתיימת?

מיון וקטלוג

בחירת שם לעבודה

כתיבת טקסט מלווה

ארגון והגשת תיק עבודות

תליית תערוכה

 המפגשים מתקיימים אחת לשבוע או לשבועיים, בהתאם לצורך.

Share

חום יולי

יש לי חבר, איתו אני יוצאת מדי כמה חודשים לסיבוב תערוכות.
הוא מכין רשימה מסודרת, ואני הולכת אחריו ברחבי העיר בשמחה חסרת אחריות.
תמיד עוצרים לקפה וכמובן לאוכל טעים.
אבל, החבר הזה שלי מסתגר בבית שלו ברגע שהמעלות מתחילות לעלות.
לא מאשימה אותו, חס וחלילה, רק אומרת, שגם ביולי ובאוגוסט יש הרבה מה לראות.
אז לקחתי אחריות, הכנתי רשימה מסודרת, ובמשך שלושה ימים – מתוכם אחד חם במיוחד עם הבנזוג (הקדוש!) ביקרתי במלא תערוכות בתל אביב ומחוצה לה, ואפילו הספקתי לביקור סטודיו אצל אמנית שאני אוהבת במיוחד (ודווקא אצלה לא צילמתי…) ג'ניפר בלוך.

שתי תערוכות נהדרות שירדו אתמול:

"יורשי המנוח", עבודה מצויינת של תמר לדרברג באוצרות חכמה של יאיר ברק, במקום לאמנות
"הביטוס" – מיצב עוצמתי שעושה חשק להשאר לגור בתוכו של אלנה צ'רטי שטיין באוצרותה של הדסה כהן ב P8

"הולכי אויר ומים" – תערוכה שפותחת את גלריית הטרקלין במכללת עלמא
ניבי אלרואי ומורן קליגר באוצרותו של ציבי גבע, מלאכת מחשבת של אובייקטים, קולות ודימויים בהצבה שמזמינה להשאר, להקשיב, להתבונן.

בגלריה זוזו שבעמק חפר מוצגת התערוכה הקבוצתית "הבובות של קרולה" באוצרותה של רותם ריטוב.
משכו במיוחד את תשומת ליבי הסרט של נעמה שוחט הנהדרת – "שלושה דברים שהלכו לאיבוד" (צריך לצפות כדי להבין) והעבודות של מרב שין בן-אלון ואילה טל.

מרב שין בן-אלון "חמש רגליים", נובלה גרפית, 2020
הילד הגיע עם אביו, שהסביר לו בסבלנות ואהבה את מה שמתרחש בתערוכה. הוא התיישב ליד השולחן עליו מונחים עותקים של ספר האמנית של מרב ובמשך דקות ארוכות קרא וקרא.
אחד הרגעים המרגשים שחוויתי בביקורי תערוכות בשנים האחרונות.
אילה טל, 1018 ימים – סיפור משפחתי אמיתי 2016-2021

"סמיכות", שתי תערוכות יחיד של אורלי סבר ומריה סאלח מחאמיד בגלריה ארטפורט, באוצרותה של ורדית גרוס.
דיאלוג אמנותי בין שתי אמניות שמעבר לפן האסטטי המרתק, מעורר מחשבה ובעיקר תקווה.

"מוניטור", מריה סאלח מחאמיד ماريا صالح حماميد Mahameed Saleh Maria
Share

הילה, פעם שלישית

לפני שנתיים פנתה אליי רותי אהובת ליבי וביקשה יפה שאצלם קבוצה של פסיכולוגיות, קולגות שלה.
אני אעשה את כל התיאומים, היא הרגיעה אותי ווקיימה.
הילה הייתה אחת מהן, בזמן הקצר שבילינו לבד בסטודיו ניהלנו שיחה מאוד משמעותית.
היא אמרה לי, אני עוד אחזור אלייך לבד.
ואכן, כמה חודשים אחרי אותו יום מרוכז, לפני שנתיים בדיוק, היא הגיעה להצטלם לבד.
ביום חמישי שעבר הצלחנו סוף סוף להיפגש (ביטלנו שלוש פעמים, קורונה ומלחמות…) ובמשך יותר משעתיים פטפטנו, שמענו מוזיקה ונהנינו ביחד.

היה יפה וצבעוני

Share

Jazmín

הטבע, כהרגלו, אדיש לזוועות שמחוללת האנושות.
בתוך כל הטירוף, השנאה, הדם שנשפך, אני מוצאת אי של שקט, יופי מבושם בפריחה שמשתוללת על העציצים הגדולים במרפסת שלי.
בפעם הראשונה זה שנים – ארבעה פרחים לבנים בשרניים וגדולים מפוזרים על העלים הירוקים.
הריח משכר.
חוש הריח הוא חוש הרגש. אצלי הוא חוש חזק במיוחד.
בבת אחת אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחובות עיר הולדתי, לא עומדת בפיתוי וקונה זר גדול של יסמינים,
עולה לקומה השישית ברחוב אקואדור ומפזרת אותם בצנצנות מאולתרות ברחבי הבית: שני פרחים בסלון, שני פרחים בחדר ההורים, ארבעה פרחים בחדר שלי.

Share

שושלת

הוא כל כך רצה בן.
שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה והמפואר, עם הניחוח הצרפתי.
הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.
אחרי הלידה שלי.
שוב ושוב הכניס אותי להריון, אני לא מבינה איך זה קרה, הייתה אומרת לי.
ושוב ושוב הוא ליווה אותה לקצב הזה, שגירד וגירד והוציא ממנה עוד תינוקת, ועוד אחת.
לפני שיצאה להיפרד מעוד תינוקת, הייתה נפרדת ממני לתמיד. אני הולכת לאיש שיוציא ממני את התינוקת שגדלה בתוכי, אף פעם לא אמרה לי אחותך אבל אני הבנתי.
ואני כל כך רציתי אחות. או כלב.
ושהיא תחזור.
שתבטיח לי שתחזור.
היא לא יכלה להבטיח.
אני לעולם לא אשקר לך, שיקרה לי.

Share

נשיכת אהבה

לפני שהיא עזבה, היא חיבקה אותי עם כל הגוף והצמידה את השפתיים שלה ללחי השמאלית שלי דקות ארוכות.

ככה מנשקים אצלנו, היא אמרה לי. משאירים סימן שלא ישכחו אותנו.

כתם ורוד וגדול התפשט על הלחי שלי.

אני לא אשכח אותך לעולם, גם אחרי שהסימן ייעלם.

(אבל הוא נשאר שם לנצח)

Share

על הצילום כאמצעי להתבוננות פנימית והעצמה אישית

לכבוד יום האישה העברתי הרצאה שעסקה בהשפעתו המיטיבה של הצילום ברמה החברתית והאישית.
מדובר בהרצאה שכבר העברתי לא מעט פעמים בכל מיני מקומות.
הפעם, בחסות הקורונה, זה היה בזום.
זה היה קשה מנשוא, לדבר אל המסך. ברגע שסגרתי את המצגת וראיתי פנים ושמות נהניתי ממש, לא רציתי שיגמר.
אני זקוקה לאינטראקציה עם הא.נשים. שישאלו, שיפסיקו אותי, שיתקנו, שיאתגרו. שננהל דיאלוג.

ועכשיו קיבלתי את הלינק להרצאה שארליך – מרכז הצילום בישראל – העלו לרשת:


לא משנה כמה פעמים אני אעביר את ההרצאה הזו, תמיד אתרגש ואשכח להגיד דברים.
אז הנה, כמה דברים שהתכוונתי ולא אמרתי:

בעולם אידיאלי לא היה צורך לציין את יום האישה.
אני מאמינה שיום יגיע ויהיה שיוויון מוחלט בין גברים לנשים, הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי.
עד שהחלום הזה יהפוך למציאות, נמשיך לחגוג את יום האישה: בהעלאת מודעות לנושאים כואבים, באהבה וקבלה עצמית, בחיזוק האחווה הנשית.
אני רואה יום יום חלקים (קטנים כגדולים) מהחלום הזה הופכים למציאות: נשים שמגיעות לסטודיו יוצאות בהרגשה שהן אוהבות ומקבלות את עצמן יותר, מסתכלות על עצמן כשלם ולא כחלקים בודדים טעונים שיפור.
אני מאמינה שהתחושה הזו מעניקה עוצמה, ואנחנו זקוקות לעוצמה הזו, כדי לנפץ תקרות זכוכית, כדי לאפשר לעצמנו לבחור את דרכנו, כדי לא לאפשר לאף אחד לפגוע בנו.
מבחינתי זו לא רק פרנסה. זה סוג של שליחות, צורך לשנות דפוסים הרסניים שלנו כנשים כלפי עצמנו.


Share

שרית

שרית פליין היא סופרת, צלמת ומשוררת שעברה לאחרונה שני אירועים חמורים בגזע המוח
והוגדרה כנס רפואי אחרי שקצבו את זמנה ובמקרה הטוב נבאו כי תהיה מרותקת לכיסא גלגלים.

שרית הגיעה אליי לסשן צילומים, מצויידת בנחישות המאפיינת אותה – להרגיש מלכה !
(בתקווה שזה לא ישאר בין קירות הסטודיו אלא לקחת הלאה אל החיים שלה)

השיחה זרמה, צילמתי וצילמתי, מוקסמת מהאישה החזקה הזו שהחיים הפתיעו אותה בהפתעה
מאוד לא נעימה אבל היא בחרה לעמוד מולה באומץ.

בחרתי לחגוג עם האישה המעוררת השראה הזו את יום האישה, כי יש בשרית כל כך הרבה תקווה,
גם אישית וגם חברתית, לחיים מלאים וטובים, ותשוקה ענקית ליצירה.

תקשיבו לשיר שכתבה שרית בעקבות מקרה אמיתי שבו המעלית התקלקלה והיא
נאלצה לטפס בכוחות עצמה במדרגות, כשעיניים טובות משגיחות שתצליח במשימה.
את השיר הלחינה חני דינור והוא יצטרף לאלבום הסולו השביעי
שמתוכנן לצאת בקיץ הקרוב.

Share

הזמנה להרצאה לכבוד יום האישה

ביום שני, ה 8 לחודש בשעה 8 בערב אדבר (בזום) על צילום כאמצעי להתבוננות פנימית והעצמה אישית.

בהרצאה אשתף על תהליך הצילום כחוויה במבט אוהב ולא ביקורתי, המעוררת מודעות עצמית וחברתית.
ההרצאה מלווה בדוגמאות ועדויות אישיות, הקשרים אישיים ומקורות השראה מתולדות הצילום.
אדבר על השפעת העמידה מול המצלמה של נפגעות ונפגעי אלימות מינית.
כל האירוע המרגש הזה יתקיים הודות לנועה מגר המהממת, בשיתוף עם שתי קבוצות צלמים וצלמות – הבית של הצלמים וצלמות טובות.
בהזמנה: מיקי רסילבסקי ז"ל, מתוך תערוכת גיבורות.
ההרצאה בחינם בהרשמה מראש, כאן: http://bit.ly/alicia_livez

Share

לכבוד האביב

עידית כותבת:
יש את אלו שמצטלמות כל הזמן. הכי מחייכות. פוטוגניות. יפות. ויש את אלו שממש מעדיפות שלא.
בתור ילדה שמנה בגוף ואח"כ בתור זאת ששמנה בראש (זה אותו דבר), שנים ברחתי מהמצלמה.
לא אהבתי את עצמי.
אליסיה ישבה מולי, הכי רגישה וקשובה, הכי מבינה ויודעת ממה אנחנו בורחות כשמבקשים מאיתנו לחייך למצלמה.
היא הכי ידעה והבינה מה נמצא שם במפגש הזה שלנו עם הפריים של המצלמה שכל כך מבעית אותנו.
כמה זה עמוק ונוגע ורגיש ואמיתי.
אליסיה היא צלמת. היא מתמחה בצילום אישי. אפשר להגיד אפילו שההתמחות שלה זה אישי ונשי. בעיני היא הרבה מעבר.
תעשו לכן טובה לכבוד החג, לכבוד האביב, לכבוד הפריחה והלבלוב שנמצאים בתוככן ותקבעו לכן סשן אצלה בבית.
אל תשכחו להודות לעצמכן על המחווה הזו שעשיתן. למענכן.

עידית תמיר
Share

לעומק

אישה שלחה לי הודעה לנייד. אני חייבת חייבת צילום תדמיתי, בדחיפות.
אני יכולה להגיע אלייך עוד מעט, בארבע מתחילה פגישה עם לקוחה, ממש לידך.
זה משאיר לנו רבע שעה לצילום, אמרתי לה. זה לא מספיק.
אני צריכה משהו מאוד פשוט, היא התעקשה.
אני זקוקה ליותר זמן, לראות אותך, להסתכל אל תוך הלב שלך. רק אז אוכל לצלם אותך.
היא באה למחרת, פינתה לעצמה שעתיים בלו"ז הצפוף שלה.
רק לאחר שיחה ארוכה היא הייתה מוכנה לצילומים.
לפני שהיא הלכה לדרכה היא חיבקה אותי והודתה לי על עומק החוויה.
כל כך שמחתי שלא ויתרתי.

Share

חייבת אמנות

שבת שמשית אחרי כמה ימי גשם, ראשונה מאז היציאה מהסגר האחרון, היא שבת מושלמת לטיולים בטבע.
בינתיים, הטבע יחכה.
כל מה שאני רציתי זה לראות אמנות.

* * *

התערוכה של שירי רפאלי, באוצרותו של יאיר ברק, מכשפת, ולא רק בגלל השם שלה.
האוירה, הדימויים האניגמטיים, משכו אותי אליהם, רציתי להשאר שם עוד ועוד,
לשמוע את מה שהם מספרים.

שירי רפאלי "הלחש", אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות

* * *
באתי לבית האמנים כי רציתי לראות את התערוכה של לוסי אלקיויטי יקירת ליבי.
הייתי צריכה להוריד לרגע את המסכה כדי שהיא תזהה אותי, אבל עשינו סלפי עם מסכה,
שלא נשכח לרגע באיזו הזיה אנחנו חיות.

צריך להיות בחלל האינטימי כדי לחוש את החומר, את התנועה ואת היופי שבעבודות של לוסי.
התבוננתי בתשומת לב ואמרתי ללוסי, שזה דומה לעבודות הקודמות שלה, אבל גם שונה.
עבודות מרגשות של לוסי באוצרות חכמה של טלי כהן גרבוז.

"מאחורי הזמן", לוסי אלקיויטי, אוצרת: טלי כהן גרבוז, בית האמנים תל אביב

* * *
בחלל הגדול בקומה העליונה – תערוכה מפתיעה ויפה-יפה של רישומים שאצר אריה ברקוביץ.
יש לי יחס מיוחד לרישום, כזה שאין לי עבורו מילים חכמות להגיד עליו.
משהו במינימליזם, בניקיון של קו שחור על נייר לבן תמיד מעביר בי צמרמות.
אהבתי במיוחד את העבודות של שחר יהלום, עידו מרקוס וצוקי גרביאן (הפחות מינימליסטי בקו,
מרגש באופן שונה ומיוחד)

* * *
אני מקשיבה לפודקאסט המרתק של אילת זהר"המצאת היפניות" והייתי סקרנית לגבי התערוכה שלה.
הגעתי באמצע השיח גלריה אז יכולתי להיכנס לתערוכה לבד ולשהות בה כמה זמן שרציתי.
זה היה כמו להיכנס למערה של אלי באבא, התעכבתי על הפרטים הרבים שהיו מונחים על הרצפה
(וגם שמעתי קצת מההסבר של אילת על הסיבה)

אילת זהר, "על הגעגוע", הלובי מקום לאמנות


* * *
חזרתי הביתה מהמסע הקצר הזה מלאת אנרגיות, בתחושה של חיים נורמליים,
לב מלא יופי והמון אויר בנשימה.

Share

על אהבה ודכאון

בחודשים האחרונים אני עובדת על סרט אנימציה קצר. שעות ארוכות ומהנות יושבת ומציירת ומקשיבה לכל מיני פודקסטים מעניינים.
היום נזכרתי שראיתי המלצות על הפרק בנושא דכאון לאחר לידה של רוני קובן הנהדר.
אני מציירת ומקשיבה ופתאום רואה את התינוקת הקטנה, בוכה ובוכה, אמא שוכבת במיטה, רואה לא רואה אותה, והיא לא זזה. הבכי מפסיק רק כשאבא נכנס לחדר ומחבק ומערסל את התינקות.
כל עוד אמא שלי חיה היא סיפרה לי (שוב ושוב) שהיא עברה לידה מאוד קשה ושכבה כחודש במיטה בתרדמת לאחר הלידה שלי.
וזו הסיבה ששנים רבות היא סבלה ממיגרנות.
אף אחד לא דיבר איתה על דיכאון אחרי לידה.
לפני שנה, דודה שלי, אחותה של אמא שלי, אמרה לי שאני כבר מספיק מבוגרת כדי לספר לי את האמת (הגיע הזמן, כאילו לא ידעתי…) וסיפרה לי שבלילות היא והייתה שומעת אותי בוכה בלילה ורצה במדרגות להרגיע אותי (ההורים שלי והדודים שלי גרו באותו בניין), פותחת את הדלת ורואה את אבא שלי מערסל אותי ובוכה.
מאז, התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש.
היום, כששמעתי את הנשים מדברות על התחושות שלהן לאחר הלידה, פתאום הייתי התינוקת הזו שאמא שלה לא הייתה מסוגלת לאהוב אותה.

Share

רונית

השיחה מרונית קצת הפתיעה אותי.
רק יצאנו מהסגר הראשון, הטראומטי מכולם, חודשים רבים עברו מאז שמישהי התעניינה בצילום. למי היה בכלל כוח לצילומים כשהאוירה הייתה של סוף העולם…

הכל היה פשוט, כאילו לא הייתה קורונה בעולם.

דיברנו, רונית הסבירה לי מה היא מבקשת. היא פיזיוטרפיסטית, בונה לעצמה אתר חדש, מאוד ממוקדת בקליניקה הביתית שלה.
קבענו שאגיע אליה, היא ארגנה שני מטופלים והיה סשן נהדר.
איך אני יודעת שהיה נהדר? כי רונית אמרה לי שהיא לא אוהבת להצטלם, שהיא לא מצטלמת.
וכשהיא ליוותה אותי לאוטו (סחבתי לשם חצי סטודיו) היא אמרה לי שהיא ממש נהנתה.

Share