הבמה שלך

אז מה זה בעצם סשן צילום נשי ?

מה קורה בסטודיו בזמן הזה?

"הבמה שלך"

את יכולה לעשות מה שאת רוצה, את לא צריכה לשאול אותי אם זה בסדר להחליף בגד,
להוריד בגד, לשבת, לעמוד, לקפוץ, לחייך, לעצום עיניים, לבכות, לדבר … וכל מה שיעלה על רוחך.

אני לא אגיד לך מה לעשות אלא אם כן תבקשי ממני להגיד לך.

את מחליטה מתי מספיק לך.

את בוחרת את המוזיקה או את השקט שאנחנו שומעות.

מה קורה לך בזמן שאני מצלמת אותך?

עבור כל אחת החוויה היא שונה, כמובן.

אבל יש דבר אחד משותף, לא משנה למה בחרת להצטלם, באיזו נקודה את נמצאת בחייך: 

המפגש שלך עם עצמך, באמצעות המבט שלי, המצלמה שלי.

המבט שלי תמיד חיובי, אוהב, ללא ביקורת, ללא שיפוט.

תחשבי על עצמך עומדת לבדך מול מראה, מתבוננת במה שבחוץ, מתחברת אל מה שבפנים,

והעיניים שלך אוהבות את מה שהן רואות.

אין צורך בסיבה או אירוע מיוחד, מתנות זה תמיד נעים לקבל.

תני לעצמך את המתנה הזו, בואי.

הבמה
Share

עליי | קשר

נעים מאוד 🙂

אני בוגרת ביה"ס לאמנות קמרה אובסקורה, מגמת צילום והסמינר החדש לאוצרות, ביקורת ותרבות.

בוגרת מסלול "פוטותרפיה בשילוב אמנויות" באוניברסיטה הפתוחה.

אם אתם זקוקות וזקוקים לצילומי פורטרט, למטרה אישית או עסקית,
אם בא לך להצטלם, לבד או עם אישה אהובה,
אם אתן יוצרות, בצילום אבל לא רק, וזקוקים ליד מכוונת ומלווה,
דברו איתי !

054-4320663

[email protected]

צילום: אפרת ארנון ברזילאי

Share

Jazmín

הטבע, כהרגלו, אדיש לזוועות שמחוללת האנושות.
בתוך כל הטירוף, השנאה, הדם שנשפך, אני מוצאת אי של שקט, יופי מבושם בפריחה שמשתוללת על העציצים הגדולים במרפסת שלי.
בפעם הראשונה זה שנים – ארבעה פרחים לבנים בשרניים וגדולים מפוזרים על העלים הירוקים.
הריח משכר.
חוש הריח הוא חוש הרגש. אצלי הוא חוש חזק במיוחד.
בבת אחת אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחובות עיר הולדתי, לא עומדת בפיתוי וקונה זר גדול של יסמינים,
עולה לקומה השישית ברחוב אקואדור ומפזרת אותם בצנצנות מאולתרות ברחבי הבית: שני פרחים בסלון, שני פרחים בחדר ההורים, ארבעה פרחים בחדר שלי.

Share

שושלת

הוא כל כך רצה בן.
שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה והמפואר, עם הניחוח הצרפתי.
הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.
אחרי הלידה שלי.
שוב ושוב הכניס אותי להריון, אני לא מבינה איך זה קרה, הייתה אומרת לי.
ושוב ושוב הוא ליווה אותה לקצב הזה, שגירד וגירד והוציא ממנה עוד תינוקת, ועוד אחת.
לפני שיצאה להיפרד מעוד תינוקת, הייתה נפרדת ממני לתמיד. אני הולכת לאיש שיוציא ממני את התינוקת שגדלה בתוכי, אף פעם לא אמרה לי אחותך אבל אני הבנתי.
ואני כל כך רציתי אחות. או כלב.
ושהיא תחזור.
שתבטיח לי שתחזור.
היא לא יכלה להבטיח.
אני לעולם לא אשקר לך, שיקרה לי.

Share

נשיכת אהבה

לפני שהיא עזבה, היא חיבקה אותי עם כל הגוף והצמידה את השפתיים שלה ללחי השמאלית שלי דקות ארוכות.

ככה מנשקים אצלנו, היא אמרה לי. משאירים סימן שלא ישכחו אותנו.

כתם ורוד וגדול התפשט על הלחי שלי.

אני לא אשכח אותך לעולם, גם אחרי שהסימן ייעלם.

(אבל הוא נשאר שם לנצח)

Share

על הצילום כאמצעי להתבוננות פנימית והעצמה אישית

לכבוד יום האישה העברתי הרצאה שעסקה בהשפעתו המיטיבה של הצילום ברמה החברתית והאישית.
מדובר בהרצאה שכבר העברתי לא מעט פעמים בכל מיני מקומות.
הפעם, בחסות הקורונה, זה היה בזום.
זה היה קשה מנשוא, לדבר אל המסך. ברגע שסגרתי את המצגת וראיתי פנים ושמות נהניתי ממש, לא רציתי שיגמר.
אני זקוקה לאינטראקציה עם הא.נשים. שישאלו, שיפסיקו אותי, שיתקנו, שיאתגרו. שננהל דיאלוג.

ועכשיו קיבלתי את הלינק להרצאה שארליך – מרכז הצילום בישראל – העלו לרשת:


לא משנה כמה פעמים אני אעביר את ההרצאה הזו, תמיד אתרגש ואשכח להגיד דברים.
אז הנה, כמה דברים שהתכוונתי ולא אמרתי:

בעולם אידיאלי לא היה צורך לציין את יום האישה.
אני מאמינה שיום יגיע ויהיה שיוויון מוחלט בין גברים לנשים, הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי.
עד שהחלום הזה יהפוך למציאות, נמשיך לחגוג את יום האישה: בהעלאת מודעות לנושאים כואבים, באהבה וקבלה עצמית, בחיזוק האחווה הנשית.
אני רואה יום יום חלקים (קטנים כגדולים) מהחלום הזה הופכים למציאות: נשים שמגיעות לסטודיו יוצאות בהרגשה שהן אוהבות ומקבלות את עצמן יותר, מסתכלות על עצמן כשלם ולא כחלקים בודדים טעונים שיפור.
אני מאמינה שהתחושה הזו מעניקה עוצמה, ואנחנו זקוקות לעוצמה הזו, כדי לנפץ תקרות זכוכית, כדי לאפשר לעצמנו לבחור את דרכנו, כדי לא לאפשר לאף אחד לפגוע בנו.
מבחינתי זו לא רק פרנסה. זה סוג של שליחות, צורך לשנות דפוסים הרסניים שלנו כנשים כלפי עצמנו.


Share

שרית

שרית פליין היא סופרת, צלמת ומשוררת שעברה לאחרונה שני אירועים חמורים בגזע המוח
והוגדרה כנס רפואי אחרי שקצבו את זמנה ובמקרה הטוב נבאו כי תהיה מרותקת לכיסא גלגלים.

שרית הגיעה אליי לסשן צילומים, מצויידת בנחישות המאפיינת אותה – להרגיש מלכה !
(בתקווה שזה לא ישאר בין קירות הסטודיו אלא לקחת הלאה אל החיים שלה)

השיחה זרמה, צילמתי וצילמתי, מוקסמת מהאישה החזקה הזו שהחיים הפתיעו אותה בהפתעה
מאוד לא נעימה אבל היא בחרה לעמוד מולה באומץ.

בחרתי לחגוג עם האישה המעוררת השראה הזו את יום האישה, כי יש בשרית כל כך הרבה תקווה,
גם אישית וגם חברתית, לחיים מלאים וטובים, ותשוקה ענקית ליצירה.

תקשיבו לשיר שכתבה שרית בעקבות מקרה אמיתי שבו המעלית התקלקלה והיא
נאלצה לטפס בכוחות עצמה במדרגות, כשעיניים טובות משגיחות שתצליח במשימה.
את השיר הלחינה חני דינור והוא יצטרף לאלבום הסולו השביעי
שמתוכנן לצאת בקיץ הקרוב.

Share

הזמנה להרצאה לכבוד יום האישה

ביום שני, ה 8 לחודש בשעה 8 בערב אדבר (בזום) על צילום כאמצעי להתבוננות פנימית והעצמה אישית.

בהרצאה אשתף על תהליך הצילום כחוויה במבט אוהב ולא ביקורתי, המעוררת מודעות עצמית וחברתית.
ההרצאה מלווה בדוגמאות ועדויות אישיות, הקשרים אישיים ומקורות השראה מתולדות הצילום.
אדבר על השפעת העמידה מול המצלמה של נפגעות ונפגעי אלימות מינית.
כל האירוע המרגש הזה יתקיים הודות לנועה מגר המהממת, בשיתוף עם שתי קבוצות צלמים וצלמות – הבית של הצלמים וצלמות טובות.
בהזמנה: מיקי רסילבסקי ז"ל, מתוך תערוכת גיבורות.
ההרצאה בחינם בהרשמה מראש, כאן: http://bit.ly/alicia_livez

Share

לכבוד האביב

עידית כותבת:
יש את אלו שמצטלמות כל הזמן. הכי מחייכות. פוטוגניות. יפות. ויש את אלו שממש מעדיפות שלא.
בתור ילדה שמנה בגוף ואח"כ בתור זאת ששמנה בראש (זה אותו דבר), שנים ברחתי מהמצלמה.
לא אהבתי את עצמי.
אליסיה ישבה מולי, הכי רגישה וקשובה, הכי מבינה ויודעת ממה אנחנו בורחות כשמבקשים מאיתנו לחייך למצלמה.
היא הכי ידעה והבינה מה נמצא שם במפגש הזה שלנו עם הפריים של המצלמה שכל כך מבעית אותנו.
כמה זה עמוק ונוגע ורגיש ואמיתי.
אליסיה היא צלמת. היא מתמחה בצילום אישי. אפשר להגיד אפילו שההתמחות שלה זה אישי ונשי. בעיני היא הרבה מעבר.
תעשו לכן טובה לכבוד החג, לכבוד האביב, לכבוד הפריחה והלבלוב שנמצאים בתוככן ותקבעו לכן סשן אצלה בבית.
אל תשכחו להודות לעצמכן על המחווה הזו שעשיתן. למענכן.

עידית תמיר
Share

לעומק

אישה שלחה לי הודעה לנייד. אני חייבת חייבת צילום תדמיתי, בדחיפות.
אני יכולה להגיע אלייך עוד מעט, בארבע מתחילה פגישה עם לקוחה, ממש לידך.
זה משאיר לנו רבע שעה לצילום, אמרתי לה. זה לא מספיק.
אני צריכה משהו מאוד פשוט, היא התעקשה.
אני זקוקה ליותר זמן, לראות אותך, להסתכל אל תוך הלב שלך. רק אז אוכל לצלם אותך.
היא באה למחרת, פינתה לעצמה שעתיים בלו"ז הצפוף שלה.
רק לאחר שיחה ארוכה היא הייתה מוכנה לצילומים.
לפני שהיא הלכה לדרכה היא חיבקה אותי והודתה לי על עומק החוויה.
כל כך שמחתי שלא ויתרתי.

Share

חייבת אמנות

שבת שמשית אחרי כמה ימי גשם, ראשונה מאז היציאה מהסגר האחרון, היא שבת מושלמת לטיולים בטבע.
בינתיים, הטבע יחכה.
כל מה שאני רציתי זה לראות אמנות.

* * *

התערוכה של שירי רפאלי, באוצרותו של יאיר ברק, מכשפת, ולא רק בגלל השם שלה.
האוירה, הדימויים האניגמטיים, משכו אותי אליהם, רציתי להשאר שם עוד ועוד,
לשמוע את מה שהם מספרים.

שירי רפאלי "הלחש", אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות

* * *
באתי לבית האמנים כי רציתי לראות את התערוכה של לוסי אלקיויטי יקירת ליבי.
הייתי צריכה להוריד לרגע את המסכה כדי שהיא תזהה אותי, אבל עשינו סלפי עם מסכה,
שלא נשכח לרגע באיזו הזיה אנחנו חיות.

צריך להיות בחלל האינטימי כדי לחוש את החומר, את התנועה ואת היופי שבעבודות של לוסי.
התבוננתי בתשומת לב ואמרתי ללוסי, שזה דומה לעבודות הקודמות שלה, אבל גם שונה.
עבודות מרגשות של לוסי באוצרות חכמה של טלי כהן גרבוז.

"מאחורי הזמן", לוסי אלקיויטי, אוצרת: טלי כהן גרבוז, בית האמנים תל אביב

* * *
בחלל הגדול בקומה העליונה – תערוכה מפתיעה ויפה-יפה של רישומים שאצר אריה ברקוביץ.
יש לי יחס מיוחד לרישום, כזה שאין לי עבורו מילים חכמות להגיד עליו.
משהו במינימליזם, בניקיון של קו שחור על נייר לבן תמיד מעביר בי צמרמות.
אהבתי במיוחד את העבודות של שחר יהלום, עידו מרקוס וצוקי גרביאן (הפחות מינימליסטי בקו,
מרגש באופן שונה ומיוחד)

* * *
אני מקשיבה לפודקאסט המרתק של אילת זהר"המצאת היפניות" והייתי סקרנית לגבי התערוכה שלה.
הגעתי באמצע השיח גלריה אז יכולתי להיכנס לתערוכה לבד ולשהות בה כמה זמן שרציתי.
זה היה כמו להיכנס למערה של אלי באבא, התעכבתי על הפרטים הרבים שהיו מונחים על הרצפה
(וגם שמעתי קצת מההסבר של אילת על הסיבה)

אילת זהר, "על הגעגוע", הלובי מקום לאמנות


* * *
חזרתי הביתה מהמסע הקצר הזה מלאת אנרגיות, בתחושה של חיים נורמליים,
לב מלא יופי והמון אויר בנשימה.

Share

על אהבה ודכאון

בחודשים האחרונים אני עובדת על סרט אנימציה קצר. שעות ארוכות ומהנות יושבת ומציירת ומקשיבה לכל מיני פודקסטים מעניינים.
היום נזכרתי שראיתי המלצות על הפרק בנושא דכאון לאחר לידה של רוני קובן הנהדר.
אני מציירת ומקשיבה ופתאום רואה את התינוקת הקטנה, בוכה ובוכה, אמא שוכבת במיטה, רואה לא רואה אותה, והיא לא זזה. הבכי מפסיק רק כשאבא נכנס לחדר ומחבק ומערסל את התינקות.
כל עוד אמא שלי חיה היא סיפרה לי (שוב ושוב) שהיא עברה לידה מאוד קשה ושכבה כחודש במיטה בתרדמת לאחר הלידה שלי.
וזו הסיבה ששנים רבות היא סבלה ממיגרנות.
אף אחד לא דיבר איתה על דיכאון אחרי לידה.
לפני שנה, דודה שלי, אחותה של אמא שלי, אמרה לי שאני כבר מספיק מבוגרת כדי לספר לי את האמת (הגיע הזמן, כאילו לא ידעתי…) וסיפרה לי שבלילות היא והייתה שומעת אותי בוכה בלילה ורצה במדרגות להרגיע אותי (ההורים שלי והדודים שלי גרו באותו בניין), פותחת את הדלת ורואה את אבא שלי מערסל אותי ובוכה.
מאז, התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש.
היום, כששמעתי את הנשים מדברות על התחושות שלהן לאחר הלידה, פתאום הייתי התינוקת הזו שאמא שלה לא הייתה מסוגלת לאהוב אותה.

Share

רונית

השיחה מרונית קצת הפתיעה אותי.
רק יצאנו מהסגר הראשון, הטראומטי מכולם, חודשים רבים עברו מאז שמישהי התעניינה בצילום. למי היה בכלל כוח לצילומים כשהאוירה הייתה של סוף העולם…

הכל היה פשוט, כאילו לא הייתה קורונה בעולם.

דיברנו, רונית הסבירה לי מה היא מבקשת. היא פיזיוטרפיסטית, בונה לעצמה אתר חדש, מאוד ממוקדת בקליניקה הביתית שלה.
קבענו שאגיע אליה, היא ארגנה שני מטופלים והיה סשן נהדר.
איך אני יודעת שהיה נהדר? כי רונית אמרה לי שהיא לא אוהבת להצטלם, שהיא לא מצטלמת.
וכשהיא ליוותה אותי לאוטו (סחבתי לשם חצי סטודיו) היא אמרה לי שהיא ממש נהנתה.

Share

*

את הטקסט הזה כתבתי בשנה שחגגתי 44, הגיל בו אבא שלי מת.
אני כבר לא אוכלת בשר ולא מעשנת, אבל עדיין שומעת אותו מדבר אליי.

היא עומדת במטבח ומבשלת. היא אוהבת את מעשה הכשפים הזה. בחירת המרכיבים, בישול, טיגון וערבוב טעמים שתמיד יוצרים משהו חדש לגמרי.
שני בצלים. פורסת אותם לקוביות קטנות, מקפידה לעשות זאת ליד הכיור כשהמים זורמים. ככה בוכים פחות. מוציאה סיר מהארון ושופכת מעט שמן זית, מחכה קצת ואז הבצל. מביאה את הבשר מהמקרר, משאירה את המקרר פתוח, אין טעם לסגור אותו, היא צריכה להוציא משם עוד הרבה דברים.
היא שוטפת ידיים וניגשת לסלון, מדליקה את הרדיו. לא רוצה לשמוע חדשות או דיבורים. רק מוזיקה. חוזרת למטבח והבצל כבר די זהוב אז קולפת כמה שיני שום, חותכת אותם לרבעים וזורקת לסיר, אחר כך פלפלים אדומים חתוכים לקוביות. הבית מלא בריחות הבישול, תשימי כבר את הבשר, הכל ישרף. היא מרגישה אותו מתנשם לידה, מדליק לה סיגריה. איך הגעת לפה? הריח הטריף אותי, את יודעת איך ריחות משפיעים עליי. בטח היא יודעת. זה החוש הכי מפותח אצלה. ירשה ממנו, כנראה. בולונז, נכון? זה כל כך הזכיר לי את ימי ראשון בבוקר. תוסיפי קצת מלח. ועגבניות. שכחת עגבניות. היא מסתובבת אליו להגיד לו שיפסיק לבלבל לה את המוח, שיביא כבר מאפרה, וכוס יין אדום יעזור עכשיו. אבל הוא כבר לא שם.

בכל בית, ישנו נמר שמסתובב ללא נחמה.

Share

על הגוף #3

זה היה עולם של סרטים.

הלכנו לקולנוע כדי להתאהב בשחקנים החתיכים וללמוד מהשחקניות היפות איך להיראות.

היה להן קו דקיק של שיער מעל העיניים, הגבות שלי היו עבות וחומות.

אמא אמרה שהשיער של הגבות שלי כל כך ארוך שהוא מסתבך לי עם הריסים.

שעות ארוכות ישבתי ליד שולחן הפורמייקה הצהוב במטבח וניסיתי למרוט את הגבות שלי.

ארבעים שנה אחרי, אני עדיין יכולה לחוש את הכאב, הפרצוף מתכווץ לי עם כל משיכה.

Share

על האחריות

מה שאת עושה זה תרפויטי, אמרה לי הפסיכולוגיות בזמן שצילמתי אותה.
אבל אני לא יכולה להגיד את זה, אין לי הכשרה טיפולית.
אני אומרת לך, היא ענתה לי. חוצמזה, למדת פוטותרפיה, נכון?
כן, אבל. אני מרגישה אחריות גדולה כלפי המצולמות שלי, ואני תמיד מדגישה שאני לא מטפלת.
בעיקר, כי יש לי אלרגיה קשה לכל מיני מרפאים שלמדו אצל מרפא/ה שקר כלשהו ועכשיו הם יתקנו את כל מה שמקולקל בגוף ובנפש.
ואני רוכשת כבוד גדול לאנשי מקצוע, ששקדו ולמדו והתנסו ועדיין שומרים על צניעות ולא מתיימרים לתקן את כל מה שמקולקל בגוף ובנפש.
את לא מתיימרת לתקן הכל, אמרה לי הפסיכולוגית. את מעניקה למצולמת שלך תחושה טובה, מציעה לה לראות את עצמה כמו שאת רואה אותה, בעיניים אוהבות וללא שיפוט וביקורת.
נכון, זה בדיוק מה שאני עושה.
אז אם כן, זה תרפויטי. תקבלי את זה, תגידי את זה בלי פחד.
אז אני אומרת.

Share

על הגוף #2

ביום החתונה שלי אמא התווכחה איתי שאני חייבת להתאפר.

רק כשהיא כמעט ולא תקשרה ראיתי אותה בלי איפור.

היא נראתה חולה, אפילו שהמחלה שלה לא הייתה בגוף.

Share

על הגוף #1

השיניים של פ. היו קצת עקומות, אז התקינו לה גשר כדי ליישר אותן.

השיניים שלי היו ישרות להפליא, אז לא היה צורך ביישורים כואבים.

בלילות חלמתי על שיניים שמתפוררות ומתכות שנתקעות בין הרווחים.

Share

הגוף כמצע

אנה מנדייטה נולדה בהוואנה שבקובה ב- 1948.
בגיל 12, לאחר שאביה הצטרף לכוחות נגד מהפכני נגד קסטרו, נשלחה לארצות הברית.
בשנת 1966, השנה שבה החלה ללמוד ציור באוניברסיטת איווה, מנדייטה התאחדה עם אמה ואחיה הצעיר; אביה הצטרף
אליהם בשנת 1979, לאחר שבילה 18 שנים בכלא פוליטי קובני על מעורבותו בפלישת מפרץ החזירים.
עבודתה מושפעת, בין היתר, מיצירתם של ויטו אקונצ'י, לינדה בנגליס, כריס ברדן, ברוס נאומן וקבוצת פלוקסוס.
היא פיתחה פרקטיקה שבה גופה, האדמה וחומרים אורגניים אחרים כמו דם, אש, נוצות ועץ שימשו נושא לצילומים,
שקופיות, סרטים ווידיאו, כמו גם הצגות, הדפסים ו ספרי אמנים.
בשנת 1973 נסעה מנדייטה עם כיתת ה- MFA שלה למקסיקו, שם החלה את סדרת הסילואטה (Silhouette)
(1973–80), בה היא תיעדה את הרישום שהותיר גופה באתרים שונים בחיק הטבע.
הגוף שלה, שנעקר מארץ הולדתה, מטביע את חותמו על אדמה אחרת, נעלם ומתמזג אל תוכה.

Ana Mendieta tree of life1976 ©


מנדייטה הפכה את גופה למצע באמצעותו היא מעלה שאלות על נשיות, מקומה של אישה בחברה ואלימות נגד נשים.

ANA MENDIETA, UNTITLED (FACIAL HAIR TRANSPLANTS), 1972. (ESTATE PRINT 1997)
THE ESTATE OF ANA MENDIETA COLLECTION, LLC. COURTESY GALERIE LELONG & CO ©



Ana Mendieta, Body Tracks, 1974, colour photograph, 25 × 20 cm ©
. the estate of the artist. Courtesy Galerie Lelong & Co, Paris & New York

לקריאה וצפיה נוספת:

על אנה מנדייטה ב MoMA

סצנת האונס ב Hammer Museum לוס אנג'לס


ARTREVIEW

VICE

על התערוכה Traces בגלריה Galerie Rudolfinum

Share

שינוי גודל גופנים
ניגודיות