הוא כל כך רצה בן.
שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה והמפואר, עם הניחוח הצרפתי.
הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.
אחרי הלידה שלי.
שוב ושוב הכניס אותי להריון, אני לא מבינה איך זה קרה, הייתה אומרת לי.
ושוב ושוב הוא ליווה אותה לקצב הזה, שגירד וגירד והוציא ממנה עוד תינוקת, ועוד אחת.
לפני שיצאה להיפרד מעוד תינוקת, הייתה נפרדת ממני לתמיד. אני הולכת לאיש שיוציא ממני את התינוקת שגדלה בתוכי, אף פעם לא אמרה לי אחותך אבל אני הבנתי.
ואני כל כך רציתי אחות. או כלב.
ושהיא תחזור.
שתבטיח לי שתחזור.
היא לא יכלה להבטיח.
אני לעולם לא אשקר לך, שיקרה לי.

לפני שהיא עזבה, היא חיבקה אותי עם כל הגוף והצמידה את השפתיים שלה ללחי השמאלית שלי דקות ארוכות.

ככה מנשקים אצלנו, היא אמרה לי. משאירים סימן שלא ישכחו אותנו.

כתם ורוד וגדול התפשט על הלחי שלי.

אני לא אשכח אותך לעולם, גם אחרי שהסימן ייעלם.

(אבל הוא נשאר שם לנצח)

שבת שמשית אחרי כמה ימי גשם, ראשונה מאז היציאה מהסגר האחרון, היא שבת מושלמת לטיולים בטבע.
בינתיים, הטבע יחכה.
כל מה שאני רציתי זה לראות אמנות.

* * *

התערוכה של שירי רפאלי, באוצרותו של יאיר ברק, מכשפת, ולא רק בגלל השם שלה.
האוירה, הדימויים האניגמטיים, משכו אותי אליהם, רציתי להשאר שם עוד ועוד,
לשמוע את מה שהם מספרים.

* * *
באתי לבית האמנים כי רציתי לראות את התערוכה של לוסי אלקיויטי יקירת ליבי.
הייתי צריכה להוריד לרגע את המסכה כדי שהיא תזהה אותי, אבל עשינו סלפי עם מסכה,
שלא נשכח לרגע באיזו הזיה אנחנו חיות.

צריך להיות בחלל האינטימי כדי לחוש את החומר, את התנועה ואת היופי שבעבודות של לוסי.
התבוננתי בתשומת לב ואמרתי ללוסי, שזה דומה לעבודות הקודמות שלה, אבל גם שונה.
עבודות מרגשות של לוסי באוצרות חכמה של טלי כהן גרבוז.

* * *
בחלל הגדול בקומה העליונה – תערוכה מפתיעה ויפה-יפה של רישומים שאצר אריה ברקוביץ.
יש לי יחס מיוחד לרישום, כזה שאין לי עבורו מילים חכמות להגיד עליו.
משהו במינימליזם, בניקיון של קו שחור על נייר לבן תמיד מעביר בי צמרמות.
אהבתי במיוחד את העבודות של שחר יהלום, עידו מרקוס וצוקי גרביאן (הפחות מינימליסטי בקו,
מרגש באופן שונה ומיוחד)

* * *
אני מקשיבה לפודקאסט המרתק של אילת זהר"המצאת היפניות" והייתי סקרנית לגבי התערוכה שלה.
הגעתי באמצע השיח גלריה אז יכולתי להיכנס לתערוכה לבד ולשהות בה כמה זמן שרציתי.
זה היה כמו להיכנס למערה של אלי באבא, התעכבתי על הפרטים הרבים שהיו מונחים על הרצפה
(וגם שמעתי קצת מההסבר של אילת על הסיבה)

* * *
חזרתי הביתה מהמסע הקצר הזה מלאת אנרגיות, בתחושה של חיים נורמליים,
לב מלא יופי והמון אויר בנשימה.

בחודשים האחרונים אני עובדת על סרט אנימציה קצר. שעות ארוכות ומהנות יושבת ומציירת ומקשיבה לכל מיני פודקסטים מעניינים.
היום נזכרתי שראיתי המלצות על הפרק בנושא דכאון לאחר לידה של רוני קובן הנהדר.
אני מציירת ומקשיבה ופתאום רואה את התינוקת הקטנה, בוכה ובוכה, אמא שוכבת במיטה, רואה לא רואה אותה, והיא לא זזה. הבכי מפסיק רק כשאבא נכנס לחדר ומחבק ומערסל את התינקות.
כל עוד אמא שלי חיה היא סיפרה לי (שוב ושוב) שהיא עברה לידה מאוד קשה ושכבה כחודש במיטה בתרדמת לאחר הלידה שלי.
וזו הסיבה ששנים רבות היא סבלה ממיגרנות.
אף אחד לא דיבר איתה על דיכאון אחרי לידה.
לפני שנה, דודה שלי, אחותה של אמא שלי, אמרה לי שאני כבר מספיק מבוגרת כדי לספר לי את האמת (הגיע הזמן, כאילו לא ידעתי…) וסיפרה לי שבלילות היא והייתה שומעת אותי בוכה בלילה ורצה במדרגות להרגיע אותי (ההורים שלי והדודים שלי גרו באותו בניין), פותחת את הדלת ורואה את אבא שלי מערסל אותי ובוכה.
מאז, התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש.
היום, כששמעתי את הנשים מדברות על התחושות שלהן לאחר הלידה, פתאום הייתי התינוקת הזו שאמא שלה לא הייתה מסוגלת לאהוב אותה.

את הטקסט הזה כתבתי בשנה שחגגתי 44, הגיל בו אבא שלי מת.
אני כבר לא אוכלת בשר ולא מעשנת, אבל עדיין שומעת אותו מדבר אליי.

היא עומדת במטבח ומבשלת. היא אוהבת את מעשה הכשפים הזה. בחירת המרכיבים, בישול, טיגון וערבוב טעמים שתמיד יוצרים משהו חדש לגמרי.
שני בצלים. פורסת אותם לקוביות קטנות, מקפידה לעשות זאת ליד הכיור כשהמים זורמים. ככה בוכים פחות. מוציאה סיר מהארון ושופכת מעט שמן זית, מחכה קצת ואז הבצל. מביאה את הבשר מהמקרר, משאירה את המקרר פתוח, אין טעם לסגור אותו, היא צריכה להוציא משם עוד הרבה דברים.
היא שוטפת ידיים וניגשת לסלון, מדליקה את הרדיו. לא רוצה לשמוע חדשות או דיבורים. רק מוזיקה. חוזרת למטבח והבצל כבר די זהוב אז קולפת כמה שיני שום, חותכת אותם לרבעים וזורקת לסיר, אחר כך פלפלים אדומים חתוכים לקוביות. הבית מלא בריחות הבישול, תשימי כבר את הבשר, הכל ישרף. היא מרגישה אותו מתנשם לידה, מדליק לה סיגריה. איך הגעת לפה? הריח הטריף אותי, את יודעת איך ריחות משפיעים עליי. בטח היא יודעת. זה החוש הכי מפותח אצלה. ירשה ממנו, כנראה. בולונז, נכון? זה כל כך הזכיר לי את ימי ראשון בבוקר. תוסיפי קצת מלח. ועגבניות. שכחת עגבניות. היא מסתובבת אליו להגיד לו שיפסיק לבלבל לה את המוח, שיביא כבר מאפרה, וכוס יין אדום יעזור עכשיו. אבל הוא כבר לא שם.

בכל בית, ישנו נמר שמסתובב ללא נחמה.

זה היה עולם של סרטים.

הלכנו לקולנוע כדי להתאהב בשחקנים החתיכים וללמוד מהשחקניות היפות איך להיראות.

היה להן קו דקיק של שיער מעל העיניים, הגבות שלי היו עבות וחומות.

אמא אמרה שהשיער של הגבות שלי כל כך ארוך שהוא מסתבך לי עם הריסים.

שעות ארוכות ישבתי ליד שולחן הפורמייקה הצהוב במטבח וניסיתי למרוט את הגבות שלי.

ארבעים שנה אחרי, אני עדיין יכולה לחוש את הכאב, הפרצוף מתכווץ לי עם כל משיכה.

ביום החתונה שלי אמא התווכחה איתי שאני חייבת להתאפר.

רק כשהיא כמעט ולא תקשרה ראיתי אותה בלי איפור.

היא נראתה חולה, אפילו שהמחלה שלה לא הייתה בגוף.

השיניים של פ. היו קצת עקומות, אז התקינו לה גשר כדי ליישר אותן.

השיניים שלי היו ישרות להפליא, אז לא היה צורך ביישורים כואבים.

בלילות חלמתי על שיניים שמתפוררות ומתכות שנתקעות בין הרווחים.

אנה מנדייטה נולדה בהוואנה שבקובה ב- 1948.
בגיל 12, לאחר שאביה הצטרף לכוחות נגד מהפכני נגד קסטרו, נשלחה לארצות הברית.
בשנת 1966, השנה שבה החלה ללמוד ציור באוניברסיטת איווה, מנדייטה התאחדה עם אמה ואחיה הצעיר; אביה הצטרף
אליהם בשנת 1979, לאחר שבילה 18 שנים בכלא פוליטי קובני על מעורבותו בפלישת מפרץ החזירים.
עבודתה מושפעת, בין היתר, מיצירתם של ויטו אקונצ'י, לינדה בנגליס, כריס ברדן, ברוס נאומן וקבוצת פלוקסוס.
היא פיתחה פרקטיקה שבה גופה, האדמה וחומרים אורגניים אחרים כמו דם, אש, נוצות ועץ שימשו נושא לצילומים,
שקופיות, סרטים ווידיאו, כמו גם הצגות, הדפסים ו ספרי אמנים.
בשנת 1973 נסעה מנדייטה עם כיתת ה- MFA שלה למקסיקו, שם החלה את סדרת הסילואטה (Silhouette)
(1973–80), בה היא תיעדה את הרישום שהותיר גופה באתרים שונים בחיק הטבע.
הגוף שלה, שנעקר מארץ הולדתה, מטביע את חותמו על אדמה אחרת, נעלם ומתמזג אל תוכה.

מנדייטה הפכה את גופה למצע באמצעותו היא מעלה שאלות על נשיות, מקומה של אישה בחברה ואלימות נגד נשים.

לקריאה וצפיה נוספת:

על אנה מנדייטה ב MoMA

סצנת האונס ב Hammer Museum לוס אנג'לס

ARTREVIEW

VICE

על התערוכה Traces בגלריה Galerie Rudolfinum

אני מסתובבת במבנה בבניה או בהריסה, חלונות חשופים לגשם, רצפה חולית, כבלי חשמל ואבנים מפוזרים. ביד הימנית אני מחבקת תינוקת, ביד השמאלית מחזיקה מצלמה, המצלמה הגדולה והכבדה שלי. התינוקת עירנית, מתבוננת על הסביבה וממלמלת מילמולים תינוקיים מתוקים. קר ולח כאן, אנחנו עטופות היטב, אולי אפילו יותר מדי.
על הקירות העשויים לבנים אפורות וספוגיות תלויות תמונות. ציורים קיטשיים כאלה: הילד הבוכה מהתחנה המרכזית, פרח אדום בולט על רקע לא ברור בשחור לבן, תקריב של אישה מנומשת עם עיניים כחולות פעורות.