הבמה שלך

אז מה זה בעצם סשן צילום נשי ?

מה קורה בסטודיו בזמן הזה?

"הבמה שלך"

את יכולה לעשות מה שאת רוצה, את לא צריכה לשאול אותי אם זה בסדר להחליף בגד,
להוריד בגד, לשבת, לעמוד, לקפוץ, לחייך, לעצום עיניים, לבכות, לדבר … וכל מה שיעלה על רוחך.

אני לא אגיד לך מה לעשות אלא אם כן תבקשי ממני להגיד לך.

את מחליטה מתי מספיק לך.

את בוחרת את המוזיקה או את השקט שאנחנו שומעות.

מה קורה לך בזמן שאני מצלמת אותך?

עבור כל אחת החוויה היא שונה, כמובן.

אבל יש דבר אחד משותף, לא משנה למה בחרת להצטלם, באיזו נקודה את נמצאת בחייך: 

המפגש שלך עם עצמך, באמצעות המבט שלי, המצלמה שלי.

המבט שלי תמיד חיובי, אוהב, ללא ביקורת, ללא שיפוט.

תחשבי על עצמך עומדת לבדך מול מראה, מתבוננת במה שבחוץ, מתחברת אל מה שבפנים,

והעיניים שלך אוהבות את מה שהן רואות.

אין צורך בסיבה או אירוע מיוחד, מתנות זה תמיד נעים לקבל.

תני לעצמך את המתנה הזו, בואי.

הבמה
Share

עליי | קשר

נעים מאוד 🙂

אני בוגרת ביה"ס לאמנות קמרה אובסקורה, מגמת צילום והסמינר החדש לאוצרות, ביקורת ותרבות.

בוגרת מסלול "פוטותרפיה בשילוב אמנויות" באוניברסיטה הפתוחה.

אם אתם זקוקות וזקוקים לצילומי פורטרט, למטרה אישית או עסקית,
אם בא לך להצטלם, לבד או עם אישה אהובה,
אם אתן יוצרות, בצילום אבל לא רק, וזקוקים ליד מכוונת ומלווה,
דברו איתי !

054-4320663

[email protected]

צילום: אפרת ארנון ברזילאי

Share

שבעה ימים וחיים שלמים

אני מתהלכת בגרביים,

חולצה לבנה עם כפתורים מבד דקיק ושקוף

חתך קטן בחלק הפנימי של הצווארון

כאב רפאים של חיבוק עוטף,

ידיים שמניעות את הנדנדה,

קול שמסביר לי איך למתוח את הרגליים כדי לעלות יותר גבוה

ואיך לקפל אותן כדי לחזור לקרקע.

Share

הלב

בזמן שהתערוכה שלי "כריסטינה" הייתה מוצגת ב"מקום לאמנות" דיברתי המון (מאז אני קצת שותקת, נחה).

דיברתי עם נשים וגברים, ביחידות או בקבוצות.

סיפרתי על תהליך העבודה, על הדיאלוג עם ניר, האוצר שליווה אותי לכל אורך הדרך, עניתי לשאלות והקשבתי לתגובות, פרשנויות שבאו מהבטן ומהראש.

וכל הזמן הזה חזרתי ואמרתי, הספר הוא לב התערוכה.

הכל התחיל ממילים, מילים שנכתבו ומילים שנאמרו בתוך הראש שלי.

התערוכה ירדה, היה מרגש ושמח ועצוב ואינטנסיבי ומלא וריק.

הספר נשאר איתי, כי הוא הלב, והוא ימשיך ללוות אותי לאורך זמן.

באחד הערבים קיימנו ערב הקראה לספר, שהיה כל כך משמח, שהחלטתי להמשיך ולקיים עוד אירועים בסגנון, במקומות שונים ברחבי הארץ.

אז אם אתם מתעניינים ומתעניינות באמנות, בדיאלוג שמתקיים בין מילה לדימוי, דברו איתי, אשמח להגיע עם הספר ושלל הפתעות וסיפורים שסביבו.

שגית אמת – כריסטינה בקול רם
צילום: שרון קויפמן

לב של עלה

Share

instruments of memory

התחלתי לעקוב אחרי האתר הזה Instruments of Memory כי השם מצא חן בעיניי ונשארתי בזכות התוכן.
כשראיתי את הקול קורא שמבקש לעסוק במה שקורה מאחורי הצילום, בסיפור שמאחורי התמונה, ידעתי בדיוק מה אשלח להם.
לשמחתי הרבה הם אהבו את ההצעה שלי והעלו אותה לתערוכה און ליין יחד עם עוד כ 30 הצעות מרחבי העולם.


את הטקסט שמתלווה כתבתי באומץ רב בספרדית (שהיא אמנם שפת האם שלי אבל היא ברמה של הילדה בת ה 11 שהייתי כשעליתי לארץ) והוא מופיע בדף של התערוכה גם באנגלית שתורגם על ידי המארגנות.

לכאן אני מביאה אותו בעברית.


הצד האחורי:
אנחנו מאחלים לדודים שלנו משה ואניטה שנה טובה ומשגשגת
ראקל, מרסלו ומריו
3 לאוקטובר 1935


הסיפור שמאחורי התמונה:
התינוק הוא אבא שלי, מריו מוניס. הוא נולד בינואר 1935 בבואנוס איירס, ארגנטינה. הגלויה מאוקטובר 1935.
אמא שלי נפטרה לפני 14 שנה. כשפיניתי את הבית שלה מצאתי, בין היתר, שתי קופסאות עם צילומים. בין הצילומים התחבאה הגלויה הזו. היה לי ברור שזה אבא שלי, ממש אפשר לזהות אותו. כשהפכתי את הגלויה, ראיתי את כתב ידה של סבתא שלי ראקל, אמא של אבא שלי, שגם זיהיתי מייד. היא מאחלת שנה טובה לדודים שלה, משה ואניטה, ההורים של אמא שלי, שנתיים לפני שאמא שלי נולדה. (סבא שלי משה היה אחיה של סוניה, אמא של ראקל, אמו של אבא שלי).
אבא שלי נפטר לפני 40 שנה, בגיל 44 ואני עדיין מתגעגעת אליו.
הגלויה הזו מרגשת במיוחד כי היא מראה את הקשר המשפחתי שחיבר בין ההורים שלי עוד לפני שהם נולדו.
Share

pichi

סבא שלי פיצ'י (הוא נולד משה אבל בארגנטינה נוהגים להדביק לאנשים שמות חיבה, אין לי מושג איך נולד הכינוי הזה) היה האיש הכי טוב, הכי רך, הכי אוהב שפגשתי בחיי.
כשהוא נפטר, דודה שלי, הבת שלו, שתלה עץ קטן ליד הקבר שלו (אמרו לה שמדובר בברוש, למעשה זו אראוקריה)
העץ גדל למימדים עצומים, מפתיעים, כאילו כל הטוב והאהבה שסבא פיצ'י העניק לעולם מזינים אותו.
אתמול הייתי שם, לרגע שמעתי אותו קורא לי "קצעלה" והייתי חייבת להביא איתי ענף קטן ושבור שנח על הקבר שלו, שיצטרף לסידרה הארוכה הזו של פיסות טבע שאני מצלמת בשנה האחרונה.

Share

היא קראה לי אָלָה

היא נכנסת ישר לסטודיו, מלטפת בדרך את מיה ומתפשטת.
אני רוצה שתצלמי אותי, ככה, כמו הצילום ההוא שצילמת את עצמך.
זה בסדר? איך לא יהיה בסדר, כל כך הרבה נשים צילמתי
ורק אותה רציתי לצלם.
שתתפשט בפניי, שתראה לי את עצמה כמו שהיא, בלי הכיסויים והעמדות הפנים.
בלי הטענות על כמה ולמה.
אני אוכל להקדיש לה את כל תשומת הלב, הבלעדית, היחידה, רק לה.
רק היא נמצאת כאן מולי, אני לא מכירה את הגוף השדוף הזה שלה, החדש,
הגוף שהיא עובדת עליו כל כך קשה כדי שיראה כמו שנראה עכשיו.

היא שואלת אותי מה לעשות. את לא צריכה לעשות כלום.
רק להיות.
אפשר לספר לך משהו?
היא מדברת ואני מצלמת. מקשיבה לה בכל הגוף.

Share

עוד בשנתה היא מרגישה את הריק מטפס ונאחז בבטן שלה.

מחשבות מסתחררות בחלל הפעור. היא פוקדת על עיניה להיפקח.

הן מתעקשות.

Share

חופש

תקשיבי לגוף, היא אומרת לה. תקשיבי לגוף, הוא יודע.

היא יודעת שהוא יודע, אבל איך היא יכולה להקשיב לו, כשהמוח שלה צורח עליה בלי הפסקה,
ממלמל מלמולים, נע במעגלים אינסופיים, מספר לה סיפורי אימה על מה שאין ומה שלא יהיה ועל מה שלא היה.

אבל תקשיבי לגוף, היא נזכרת שהיא אמרה לה. והמוח? הוא לא חלק מהגוף?

פעם זה היה קל יותר. שקר. זה מעולם לא היה קל יותר. היא עטפה את הצרחות בענני פנטזיה. סיפורי אהבה ותשוקה
ונהרות של מטשטשי מחשבות שזרמו ולא הצליחו לטשטש אפילו במעט את מה שהתחולל במוחה, ללא הפסקה.

אבל תקשיבי לגוף, הגוף מבקש לנוע, הוא יידע לשחרר את המעגלים, אם רק תאפשרי לו.

בצילום: אני בת 5 חושבת על חופש
Share

ילנה, האישה והאימפריה

ילנה היא אחת הנשים שפגשתי במסגרת הפרוייקט "הופכות את היוצרות" .

למעשה, כל הפרוייקט הנפלא הזה התחיל ממנה, מהמופע שהיא חלמה להפיק, חלום שהפך למציאות, איתו היא רצה בהצלחה רבה (כדאי להתעדכן גם בדף הפייסבוק שלה)

ילנה עבדה עם ליאור שטיינר, אמנית שאני אוהבת במיוחד, את האישה והאמנות שלה (ובזכותה הצטרפתי לפרוייקט המדהים הזה)

יום לפני הפתיחה החגיגית של התערוכה נפגשנו, משתתפות ואמניות, ליאור הכירה לי את ילנה והיא שבתה את ליבי.

דיברנו קצת וסיכמנו שהיא תגיע אליי לצילומים.

המפגש היה מרתק.
ילנה אינטליגנטית, יצירתית, יש לה הופעה מרשימה לא רק בגלל היופי החיצוני (שהוא חשוב, אבל מה שיוצא ממנה אפילו יותר יפה) עם שתי רגליים על הקרקע, יודעת בדיוק מה היא רוצה ואיך להשיג את המטרות שלה.

היא הביאה איתה תיק גדול עם בגדים להחלפה, לילנה טעם משובח בבגדים והיא מבינה בדיוק מה מחמיא לגוף היפה שלה.

היא הראתה לי בגד מעניין במיוחד, הסבירה שהיא תפרה אותו בעצמה (הצילום השני כאן) אליו היא הוסיפה סלסלה שבה שיריה (הרבים!) מגולגלים וקשורים בסרט סגול. היא יצרה פרפורמנס בו היא לבושה בבגד הצבעוני והיא מקריאה משיריה, אותם היא מעניקה לצופים.

המקום הטוב בחייה בו נמצאת ילנה היום זה לא סיפור סינדרלה, כי היא בנתה את עצמה בעשר אצבעות ועם כוח רצון עצום ולא כתוצאה ממעשה קסם של פייה מהאגדות.

הקשבתי לה, התבוננתי בה, וכל הזמן חשבתי, הכל אפשרי בשביל האישה מעוררת ההשראה הזו.

Share

הופכות את היוצרות

(לקח לי זמן לארוז את כל המחשבות והרגשות למילים, מוטב מאוחר מלעולם לא…)

לפני כשנתיים פנתה אליי ג'ניפר בלוך היקרה ושאלה אם אני רוצה להשתתף בפרוייקט ייחודי, שמפגיש בין שורדות מעגל זנות ואמניות.
המהלך שהובילו הנשים (המדהימות!) מעמותת "הופכות את היוצרות" יחד עם שירה גפן וביני שריד סי (המדהימות!), אמנית, אוצרת ובעלת הגלריה זהזה התחיל בבחירת עבודות של האמניות, שהוצגו לנשים שבחרו להשתתף בפרוייקט.
כל שורדת בחרה אמנית, וכך פגשתי את מיני, שבחרה בצילום שלי.
נפגשנו כמה פעמים, שמרנו על קשר גם בתקופת הקורונה (שבגללה הפרוייקט נדחה ונדחה)

שירה ישבה עם כל אחת ואחת מהמשתתפות והקשיבה לסיפור חייה, ערכה אותו מעט.
במקביל, ביני עבדה מול האמניות על אוצרות העבודות האמנותיות – שהן תוצר של הדיאלוג בין המשתתפת לאמנית.

כל היופי הזה נארז בספר מדהים, שהושק בתערוכה נפלאה שהוצגה במרכז תאו בהרצליה, הייתה פתיחה משגעת, במהלך החודש שהתערוכה הוצגה הגיעו מאות מבקרים ומבקרות, היו מספר שיחי גלריה, עבודות אמנות נרכשו כתרומה לעמותה.

אני ממליצה בחום לרכוש את הספר – כל ההכנסות לטובת העמותה החשובה הזו, כאן, תקשיבו למה שהנשים האמיצות האלה אומרות !

כמה מילים גם על העבודה שנוצרה מתוך המפגש הכל כך מרגש עם מיני.

מיני ואני חשבנו על מיצב שיש בו אלמנטים ששתינו אוהבות ושישקף תהליך של צמיחה מתוך קושי.

התהליך התחיל מפסלון בדמות ינשוף שמיני אוהבת, ולאט לאט התפתח לסוג של אקווריום (כי אפשר לראות מכל הכיוונים ושתינו אוהבות שקוף) שמילאנו אותו בנסורת (כי זה מזכיר חיבור לאדמה ואנחנו אוהבות ריח של נסורת)
בין השבבים מנצנצים אורות ומתוכם צומח פרח, החוצה אל מחוץ לקופסא, כסמל לצמיחה ולתקווה. אבל הפרח עשוי גדר תייל, להזכיר שיש גם קוצים וגם קושי בתקווה.

ליד ה"אקווריום" בחרנו להציג את הצילום – שקראתי לו מריון, על שמה של הלוליינית בסרטו של וים ונדרס מלאכים בשמי ברלין.

"הכל אפשרי", היא אומרת באחת הסצנות.

בצילום הזה יש אישה שיש לה דבר מה לומר. עין אחת שמוטה, עין אחת מתבוננת ישירות אל תוך עיני הצופה.

הפה שלה גם סגור וגם יד שקופה מנסה לסגור אותו.

השיער שלה ארוך, על ראשה זר פרחים מלאכותיים בצבעים עזים, שמהווים קונטרסט לאפורים שבצילום.

הכל אפשרי אצל מריון. יש בה עצב ויש בה תעוזה ויש בה אמירה ויש בה השתקה.

היא אישה רב מימדית, כך ראיתי את מיני.

Share

הנחיה אישית

ההנחיה מתאימה לבוגרים ובוגרות של מסלולי לימודי צילום, לצלמות וצלמים שיש בהן תשוקה ליצור, מכוונות לעבודה אמנותית עמוקה, ומעוניינים לעבוד על פרוייקט אישי ארוך טווח.

ההנחיה האישית מעוררת דיאלוג, ביקורת ודיון על מהלך הפרוייקט, בשלבים השונים שלו:

 מחשבה על נושא הפרוייקט

מקורות השראה

בחירת הנושא

בדיקה מתמדת של הקשיים העומדים במהלך העבודה

ביקורת ודיון במהלך העבודה על איכות ותוכן

מיצוי העבודה – מתי העבודה ב"שטח" מסתיימת?

מיון וקטלוג

בחירת שם לעבודה

כתיבת טקסט מלווה

ארגון והגשת תיק עבודות

תליית תערוכה

 המפגשים מתקיימים אחת לשבוע או לשבועיים, בהתאם לצורך.

Share