סבא שלי פיצ'י (הוא נולד משה אבל בארגנטינה נוהגים להדביק לאנשים שמות חיבה, אין לי מושג איך נולד הכינוי הזה) היה האיש הכי טוב, הכי רך, הכי אוהב שפגשתי בחיי.
כשהוא נפטר, דודה שלי, הבת שלו, שתלה עץ קטן ליד הקבר שלו (אמרו לה שמדובר בברוש, למעשה זו אראוקריה)
העץ גדל למימדים עצומים, מפתיעים, כאילו כל הטוב והאהבה שסבא פיצ'י העניק לעולם מזינים אותו.
אתמול הייתי שם, לרגע שמעתי אותו קורא לי "קצעלה" והייתי חייבת להביא איתי ענף קטן ושבור שנח על הקבר שלו, שיצטרף לסידרה הארוכה הזו של פיסות טבע שאני מצלמת בשנה האחרונה.

היא נכנסת ישר לסטודיו, מלטפת בדרך את מיה ומתפשטת.
אני רוצה שתצלמי אותי, ככה, כמו הצילום ההוא שצילמת את עצמך.
זה בסדר? איך לא יהיה בסדר, כל כך הרבה נשים צילמתי
ורק אותה רציתי לצלם.
שתתפשט בפניי, שתראה לי את עצמה כמו שהיא, בלי הכיסויים והעמדות הפנים.
בלי הטענות על כמה ולמה.
אני אוכל להקדיש לה את כל תשומת הלב, הבלעדית, היחידה, רק לה.
רק היא נמצאת כאן מולי, אני לא מכירה את הגוף השדוף הזה שלה, החדש,
הגוף שהיא עובדת עליו כל כך קשה כדי שיראה כמו שנראה עכשיו.

היא שואלת אותי מה לעשות. את לא צריכה לעשות כלום.
רק להיות.
אפשר לספר לך משהו?
היא מדברת ואני מצלמת. מקשיבה לה בכל הגוף.

עוד בשנתה היא מרגישה את הריק מטפס ונאחז בבטן שלה.

מחשבות מסתחררות בחלל הפעור. היא פוקדת על עיניה להיפקח.

הן מתעקשות.

תקשיבי לגוף, היא אומרת לה. תקשיבי לגוף, הוא יודע.

היא יודעת שהוא יודע, אבל איך היא יכולה להקשיב לו, כשהמוח שלה צורח עליה בלי הפסקה,
ממלמל מלמולים, נע במעגלים אינסופיים, מספר לה סיפורי אימה על מה שאין ומה שלא יהיה ועל מה שלא היה.

אבל תקשיבי לגוף, היא נזכרת שהיא אמרה לה. והמוח? הוא לא חלק מהגוף?

פעם זה היה קל יותר. שקר. זה מעולם לא היה קל יותר. היא עטפה את הצרחות בענני פנטזיה. סיפורי אהבה ותשוקה
ונהרות של מטשטשי מחשבות שזרמו ולא הצליחו לטשטש אפילו במעט את מה שהתחולל במוחה, ללא הפסקה.

אבל תקשיבי לגוף, הגוף מבקש לנוע, הוא יידע לשחרר את המעגלים, אם רק תאפשרי לו.

(לקח לי זמן לארוז את כל המחשבות והרגשות למילים, מוטב מאוחר מלעולם לא…)

לפני כשנתיים פנתה אליי ג'ניפר בלוך היקרה ושאלה אם אני רוצה להשתתף בפרוייקט ייחודי, שמפגיש בין שורדות מעגל זנות ואמניות.
המהלך שהובילו הנשים (המדהימות!) מעמותת "הופכות את היוצרות" יחד עם שירה גפן וביני שריד סי (המדהימות!), אמנית, אוצרת ובעלת הגלריה זהזה התחיל בבחירת עבודות של האמניות, שהוצגו לנשים שבחרו להשתתף בפרוייקט.
כל שורדת בחרה אמנית, וכך פגשתי את מיני, שבחרה בצילום שלי.
נפגשנו כמה פעמים, שמרנו על קשר גם בתקופת הקורונה (שבגללה הפרוייקט נדחה ונדחה)

שירה ישבה עם כל אחת ואחת מהמשתתפות והקשיבה לסיפור חייה, ערכה אותו מעט.
במקביל, ביני עבדה מול האמניות על אוצרות העבודות האמנותיות – שהן תוצר של הדיאלוג בין המשתתפת לאמנית.

כל היופי הזה נארז בספר מדהים, שהושק בתערוכה נפלאה שהוצגה במרכז תאו בהרצליה, הייתה פתיחה משגעת, במהלך החודש שהתערוכה הוצגה הגיעו מאות מבקרים ומבקרות, היו מספר שיחי גלריה, עבודות אמנות נרכשו כתרומה לעמותה.

אני ממליצה בחום לרכוש את הספר – כל ההכנסות לטובת העמותה החשובה הזו, כאן, תקשיבו למה שהנשים האמיצות האלה אומרות !

כמה מילים גם על העבודה שנוצרה מתוך המפגש הכל כך מרגש עם מיני.

מיני ואני חשבנו על מיצב שיש בו אלמנטים ששתינו אוהבות ושישקף תהליך של צמיחה מתוך קושי.

התהליך התחיל מפסלון בדמות ינשוף שמיני אוהבת, ולאט לאט התפתח לסוג של אקווריום (כי אפשר לראות מכל הכיוונים ושתינו אוהבות שקוף) שמילאנו אותו בנסורת (כי זה מזכיר חיבור לאדמה ואנחנו אוהבות ריח של נסורת)
בין השבבים מנצנצים אורות ומתוכם צומח פרח, החוצה אל מחוץ לקופסא, כסמל לצמיחה ולתקווה. אבל הפרח עשוי גדר תייל, להזכיר שיש גם קוצים וגם קושי בתקווה.

ליד ה"אקווריום" בחרנו להציג את הצילום – שקראתי לו מריון, על שמה של הלוליינית בסרטו של וים ונדרס מלאכים בשמי ברלין.

"הכל אפשרי", היא אומרת באחת הסצנות.

בצילום הזה יש אישה שיש לה דבר מה לומר. עין אחת שמוטה, עין אחת מתבוננת ישירות אל תוך עיני הצופה.

הפה שלה גם סגור וגם יד שקופה מנסה לסגור אותו.

השיער שלה ארוך, על ראשה זר פרחים מלאכותיים בצבעים עזים, שמהווים קונטרסט לאפורים שבצילום.

הכל אפשרי אצל מריון. יש בה עצב ויש בה תעוזה ויש בה אמירה ויש בה השתקה.

היא אישה רב מימדית, כך ראיתי את מיני.

יש לי חבר, איתו אני יוצאת מדי כמה חודשים לסיבוב תערוכות.
הוא מכין רשימה מסודרת, ואני הולכת אחריו ברחבי העיר בשמחה חסרת אחריות.
תמיד עוצרים לקפה וכמובן לאוכל טעים.
אבל, החבר הזה שלי מסתגר בבית שלו ברגע שהמעלות מתחילות לעלות.
לא מאשימה אותו, חס וחלילה, רק אומרת, שגם ביולי ובאוגוסט יש הרבה מה לראות.
אז לקחתי אחריות, הכנתי רשימה מסודרת, ובמשך שלושה ימים – מתוכם אחד חם במיוחד עם הבנזוג (הקדוש!) ביקרתי במלא תערוכות בתל אביב ומחוצה לה, ואפילו הספקתי לביקור סטודיו אצל אמנית שאני אוהבת במיוחד (ודווקא אצלה לא צילמתי…) ג'ניפר בלוך.

שתי תערוכות נהדרות שירדו אתמול:

"הולכי אויר ומים" – תערוכה שפותחת את גלריית הטרקלין במכללת עלמא
ניבי אלרואי ומורן קליגר באוצרותו של ציבי גבע, מלאכת מחשבת של אובייקטים, קולות ודימויים בהצבה שמזמינה להשאר, להקשיב, להתבונן.

בגלריה זוזו שבעמק חפר מוצגת התערוכה הקבוצתית "הבובות של קרולה" באוצרותה של רותם ריטוב.
משכו במיוחד את תשומת ליבי הסרט של נעמה שוחט הנהדרת – "שלושה דברים שהלכו לאיבוד" (צריך לצפות כדי להבין) והעבודות של מרב שין בן-אלון ואילה טל.

"סמיכות", שתי תערוכות יחיד של אורלי סבר ומריה סאלח מחאמיד בגלריה ארטפורט, באוצרותה של ורדית גרוס.
דיאלוג אמנותי בין שתי אמניות שמעבר לפן האסטטי המרתק, מעורר מחשבה ובעיקר תקווה.

(יש עוד, תבדקו בעצמכן, כדאי לכם)

הטבע, כהרגלו, אדיש לזוועות שמחוללת האנושות.
בתוך כל הטירוף, השנאה, הדם שנשפך, אני מוצאת אי של שקט, יופי מבושם בפריחה שמשתוללת על העציצים הגדולים במרפסת שלי.
בפעם הראשונה זה שנים – ארבעה פרחים לבנים בשרניים וגדולים מפוזרים על העלים הירוקים.
הריח משכר.
חוש הריח הוא חוש הרגש. אצלי הוא חוש חזק במיוחד.
בבת אחת אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחובות עיר הולדתי, לא עומדת בפיתוי וקונה זר גדול של יסמינים,
עולה לקומה השישית ברחוב אקואדור ומפזרת אותם בצנצנות מאולתרות ברחבי הבית: שני פרחים בסלון, שני פרחים בחדר ההורים, ארבעה פרחים בחדר שלי.

הוא כל כך רצה בן.
שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה והמפואר, עם הניחוח הצרפתי.
הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.
אחרי הלידה שלי.
שוב ושוב הכניס אותי להריון, אני לא מבינה איך זה קרה, הייתה אומרת לי.
ושוב ושוב הוא ליווה אותה לקצב הזה, שגירד וגירד והוציא ממנה עוד תינוקת, ועוד אחת.
לפני שיצאה להיפרד מעוד תינוקת, הייתה נפרדת ממני לתמיד. אני הולכת לאיש שיוציא ממני את התינוקת שגדלה בתוכי, אף פעם לא אמרה לי אחותך אבל אני הבנתי.
ואני כל כך רציתי אחות. או כלב.
ושהיא תחזור.
שתבטיח לי שתחזור.
היא לא יכלה להבטיח.
אני לעולם לא אשקר לך, שיקרה לי.

לפני שהיא עזבה, היא חיבקה אותי עם כל הגוף והצמידה את השפתיים שלה ללחי השמאלית שלי דקות ארוכות.

ככה מנשקים אצלנו, היא אמרה לי. משאירים סימן שלא ישכחו אותנו.

כתם ורוד וגדול התפשט על הלחי שלי.

אני לא אשכח אותך לעולם, גם אחרי שהסימן ייעלם.

(אבל הוא נשאר שם לנצח)