שבעה ימים וחיים שלמים

אני מתהלכת בגרביים,

חולצה לבנה עם כפתורים מבד דקיק ושקוף

חתך קטן בחלק הפנימי של הצווארון

כאב רפאים של חיבוק עוטף,

ידיים שמניעות את הנדנדה,

קול שמסביר לי איך למתוח את הרגליים כדי לעלות יותר גבוה

ואיך לקפל אותן כדי לחזור לקרקע.

בזמן שהתערוכה שלי "כריסטינה" הייתה מוצגת ב"מקום לאמנות" דיברתי המון (מאז אני קצת שותקת, נחה).

דיברתי עם נשים וגברים, ביחידות או בקבוצות.

סיפרתי על תהליך העבודה, על הדיאלוג עם ניר, האוצר שליווה אותי לכל אורך הדרך, עניתי לשאלות והקשבתי לתגובות, פרשנויות שבאו מהבטן ומהראש.

וכל הזמן הזה חזרתי ואמרתי, הספר הוא לב התערוכה.

הכל התחיל ממילים, מילים שנכתבו ומילים שנאמרו בתוך הראש שלי.

התערוכה ירדה, היה מרגש ושמח ועצוב ואינטנסיבי ומלא וריק.

הספר נשאר איתי, כי הוא הלב, והוא ימשיך ללוות אותי לאורך זמן.

באחד הערבים קיימנו ערב הקראה לספר, שהיה כל כך משמח, שהחלטתי להמשיך ולקיים עוד אירועים בסגנון, במקומות שונים ברחבי הארץ.

אז אם אתם מתעניינים ומתעניינות באמנות, בדיאלוג שמתקיים בין מילה לדימוי, דברו איתי, אשמח להגיע עם הספר ושלל הפתעות וסיפורים שסביבו.

שגית אמת – כריסטינה בקול רם
צילום: שרון קויפמן

לב של עלה

התחלתי לעקוב אחרי האתר הזה Instruments of Memory כי השם מצא חן בעיניי ונשארתי בזכות התוכן.
כשראיתי את הקול קורא שמבקש לעסוק במה שקורה מאחורי הצילום, בסיפור שמאחורי התמונה, ידעתי בדיוק מה אשלח להם.
לשמחתי הרבה הם אהבו את ההצעה שלי והעלו אותה לתערוכה און ליין יחד עם עוד כ 30 הצעות מרחבי העולם.

את הטקסט שמתלווה כתבתי באומץ רב בספרדית (שהיא אמנם שפת האם שלי אבל היא ברמה של הילדה בת ה 11 שהייתי כשעליתי לארץ) והוא מופיע בדף של התערוכה גם באנגלית שתורגם על ידי המארגנות.

לכאן אני מביאה אותו בעברית.

סבא שלי פיצ'י (הוא נולד משה אבל בארגנטינה נוהגים להדביק לאנשים שמות חיבה, אין לי מושג איך נולד הכינוי הזה) היה האיש הכי טוב, הכי רך, הכי אוהב שפגשתי בחיי.
כשהוא נפטר, דודה שלי, הבת שלו, שתלה עץ קטן ליד הקבר שלו (אמרו לה שמדובר בברוש, למעשה זו אראוקריה)
העץ גדל למימדים עצומים, מפתיעים, כאילו כל הטוב והאהבה שסבא פיצ'י העניק לעולם מזינים אותו.
אתמול הייתי שם, לרגע שמעתי אותו קורא לי "קצעלה" והייתי חייבת להביא איתי ענף קטן ושבור שנח על הקבר שלו, שיצטרף לסידרה הארוכה הזו של פיסות טבע שאני מצלמת בשנה האחרונה.

היא נכנסת ישר לסטודיו, מלטפת בדרך את מיה ומתפשטת.
אני רוצה שתצלמי אותי, ככה, כמו הצילום ההוא שצילמת את עצמך.
זה בסדר? איך לא יהיה בסדר, כל כך הרבה נשים צילמתי
ורק אותה רציתי לצלם.
שתתפשט בפניי, שתראה לי את עצמה כמו שהיא, בלי הכיסויים והעמדות הפנים.
בלי הטענות על כמה ולמה.
אני אוכל להקדיש לה את כל תשומת הלב, הבלעדית, היחידה, רק לה.
רק היא נמצאת כאן מולי, אני לא מכירה את הגוף השדוף הזה שלה, החדש,
הגוף שהיא עובדת עליו כל כך קשה כדי שיראה כמו שנראה עכשיו.

היא שואלת אותי מה לעשות. את לא צריכה לעשות כלום.
רק להיות.
אפשר לספר לך משהו?
היא מדברת ואני מצלמת. מקשיבה לה בכל הגוף.

עוד בשנתה היא מרגישה את הריק מטפס ונאחז בבטן שלה.

מחשבות מסתחררות בחלל הפעור. היא פוקדת על עיניה להיפקח.

הן מתעקשות.

תקשיבי לגוף, היא אומרת לה. תקשיבי לגוף, הוא יודע.

היא יודעת שהוא יודע, אבל איך היא יכולה להקשיב לו, כשהמוח שלה צורח עליה בלי הפסקה,
ממלמל מלמולים, נע במעגלים אינסופיים, מספר לה סיפורי אימה על מה שאין ומה שלא יהיה ועל מה שלא היה.

אבל תקשיבי לגוף, היא נזכרת שהיא אמרה לה. והמוח? הוא לא חלק מהגוף?

פעם זה היה קל יותר. שקר. זה מעולם לא היה קל יותר. היא עטפה את הצרחות בענני פנטזיה. סיפורי אהבה ותשוקה
ונהרות של מטשטשי מחשבות שזרמו ולא הצליחו לטשטש אפילו במעט את מה שהתחולל במוחה, ללא הפסקה.

אבל תקשיבי לגוף, הגוף מבקש לנוע, הוא יידע לשחרר את המעגלים, אם רק תאפשרי לו.

(לקח לי זמן לארוז את כל המחשבות והרגשות למילים, מוטב מאוחר מלעולם לא…)

לפני כשנתיים פנתה אליי ג'ניפר בלוך היקרה ושאלה אם אני רוצה להשתתף בפרוייקט ייחודי, שמפגיש בין שורדות מעגל זנות ואמניות.
המהלך שהובילו הנשים (המדהימות!) מעמותת "הופכות את היוצרות" יחד עם שירה גפן וביני שריד סי (המדהימות!), אמנית, אוצרת ובעלת הגלריה זהזה התחיל בבחירת עבודות של האמניות, שהוצגו לנשים שבחרו להשתתף בפרוייקט.
כל שורדת בחרה אמנית, וכך פגשתי את מיני, שבחרה בצילום שלי.
נפגשנו כמה פעמים, שמרנו על קשר גם בתקופת הקורונה (שבגללה הפרוייקט נדחה ונדחה)

שירה ישבה עם כל אחת ואחת מהמשתתפות והקשיבה לסיפור חייה, ערכה אותו מעט.
במקביל, ביני עבדה מול האמניות על אוצרות העבודות האמנותיות – שהן תוצר של הדיאלוג בין המשתתפת לאמנית.

כל היופי הזה נארז בספר מדהים, שהושק בתערוכה נפלאה שהוצגה במרכז תאו בהרצליה, הייתה פתיחה משגעת, במהלך החודש שהתערוכה הוצגה הגיעו מאות מבקרים ומבקרות, היו מספר שיחי גלריה, עבודות אמנות נרכשו כתרומה לעמותה.

אני ממליצה בחום לרכוש את הספר – כל ההכנסות לטובת העמותה החשובה הזו, כאן, תקשיבו למה שהנשים האמיצות האלה אומרות !

כמה מילים גם על העבודה שנוצרה מתוך המפגש הכל כך מרגש עם מיני.

מיני ואני חשבנו על מיצב שיש בו אלמנטים ששתינו אוהבות ושישקף תהליך של צמיחה מתוך קושי.

התהליך התחיל מפסלון בדמות ינשוף שמיני אוהבת, ולאט לאט התפתח לסוג של אקווריום (כי אפשר לראות מכל הכיוונים ושתינו אוהבות שקוף) שמילאנו אותו בנסורת (כי זה מזכיר חיבור לאדמה ואנחנו אוהבות ריח של נסורת)
בין השבבים מנצנצים אורות ומתוכם צומח פרח, החוצה אל מחוץ לקופסא, כסמל לצמיחה ולתקווה. אבל הפרח עשוי גדר תייל, להזכיר שיש גם קוצים וגם קושי בתקווה.

ליד ה"אקווריום" בחרנו להציג את הצילום – שקראתי לו מריון, על שמה של הלוליינית בסרטו של וים ונדרס מלאכים בשמי ברלין.

"הכל אפשרי", היא אומרת באחת הסצנות.

בצילום הזה יש אישה שיש לה דבר מה לומר. עין אחת שמוטה, עין אחת מתבוננת ישירות אל תוך עיני הצופה.

הפה שלה גם סגור וגם יד שקופה מנסה לסגור אותו.

השיער שלה ארוך, על ראשה זר פרחים מלאכותיים בצבעים עזים, שמהווים קונטרסט לאפורים שבצילום.

הכל אפשרי אצל מריון. יש בה עצב ויש בה תעוזה ויש בה אמירה ויש בה השתקה.

היא אישה רב מימדית, כך ראיתי את מיני.