על הגעגוע

השבוע שאלה אותי רוני אם אני מתגעגעת לקיבוץ.
בגדול – ממש לא.
ובכל זאת?
תוך כדי שיחה שוטטתי בתמונות שצילמתי שם פעם ונתקלתי בזו.

שלחתי לה שתראה, והסברתי, זה חדר האוכל, והחלונות שרואים בין הסיגלונים, זה המטבח.
עשר שנים עבדתי במטבח, זה השביל שהייתי רואה כל יום בשש בבוקר (כשהצלחתי להגיע בשעה הזו, שעה קשוחה למי שאוהבת לישון בבוקר)
למטבח אני מתגעגעת. לתשוקת הבישול, לכל מה שלמדתי שם, לאנשים שהיו לחברים הכי טובים שלי, ליצירתיות, לכייף שהיה שם, השירים בקולי קולות, ארוחות העשר המושחתות של הצוות.
ולרחבת הדשא שמתחת לסיגלון מצד ימין, שם דור התחיל ללכת, על הדשא המנוקד בפרחים הסגולים שנשרו מהעץ.
וכל הזמן התנגנן לי בראש שיר הילדים המקסים של Maria Elena Walsh, שיר על הסיגלון, jacaranda בספרדית.

Share

נשים יוצרות מציאות

כשראיתי את הקול קורא שפרסמו דבורה מורג וענת מנדיל לתערוכה שתעסוק במחווה לחלוצות מהעמק, המחשבה הראשונה שעלתה הייתה להתחבר לאישה מגזית.

ביליתי הרבה מאוד שבתות שמחות בתור ילדה בקיבוץ גזית (אולי בגלל זה חשבתי שיהיה נפלא לחיות בקיבוץ, מה שהתברר כטעות, אבל זה כבר סיפור אחר). תמיד הרגשתי, שעמק יזרעאל הוא המקום הכי יפה בארץ.

ככל שחשבתי על זה עוד, הבנתי שאני רוצה קשר יותר עכשווי מבחינה רגשית.

מרים דיין היא בת קיבוץ שריד. אנחנו מתרגלות יוגה נשית באותו מקום הרבה מאוד שנים, לפני כשנתיים הבנו שיש לנו עבר משותף. בנזוגה התגורר בקיבוץ מצר, הוא הגיע לשם כחבר גרעין מקביל לגרעין אליו הצטרפתי כשהכרתי את בן הזוג שלי.

באחת השיחות בקפה שאחרי היוגה השבועית, שאלתי את מרים אם יש אישה מיוחדת מהקיבוץ שלה שהיא יכולה לספר לי עליה.

בצניעות המאפיינת אותה היא סיפרה על אמה, אילזה קפלנר, שנולדה בברלין, הוריה שלחו אותה ללונדון כשהרגישו שמשהו רע עומד להתרחש בגרמניה, שם למדה בבית ספר לאחיות ובסוף המלחמה הגיעה לישראל, לקיבוץ שריד. שם שימשה כאחות.

הייתה חלוצה כאחות מלווה הריון ולידה ובטיפול ברפואה אלטרנטיבית, שני תחומים שלא היו נפוצים באותם ימים.

כשהקשבתי למרים מספרת על פועלה של אילזה, ראיתי את עצמי שוב בחדר הלידה, ילדה כאובה ומפוחדת וחשבתי, איזו חוויה אחרת זו הייתה אם אישה כמו אילזה הייתה שם איתי.

מרים היא מרפאה בעיסוק בהכשרתה. לפני כשש שנים היא הצטרפה לקורס מורות ליוגה נשית. היא לא התכוונה לעשות הסבה מקצועית. בפועל, זה בדיוק מה שקרה.

כשהיא סיפרה לי על אמה, הצבעתי על הקשר בין העבודה של אילזה עם נשים לבין המעבר של מרים ליוגה נשית.

בתערוכה שתיפתח מחר בגלריה מירווח בהרדוף אני מציגה צילום אחד בשם "מודרה" ("מחווה" בסנקסריט).

Share

כשאין מה להפסיד

בשיא הייאוש, רגע לפני שאני מרימה ידיים ומשתבללת אל תוך החיים הנוחים שלי, אני חושבת על האמהות.
להן לא היה מה להפסיד והן יצאו לרחובות.
החוק קבע שאסור להתקהל (אז לא היה תרוץ קורונה) ולעמוד במקום אחד אז הן הלכו במעגלים סביב הכיכר המרכזית בעיר.
הן חטפו מכות מהשוטרים הרכובים על הסוסים שלהם, הן נגררו אל תאים אפלים בתחנות משטרה.
שם הרביצו להן, הטרידו אותן, אנסו אותן. חלקן נעלמו, חלקן נרצחו.
הן חזרו שוב ושוב אל הכיכר.
נשים מבוגרות וצעירות. אמהות וסבתות.
איימו עליהן, אמרו עליהן שהן פורעות חוק. שאלו אותן מה זה יעזור.
אמרו שאי אפשר להחליף את השלטון.
אבל הן לא עזבו את הכיכר.
בחום ובקור ובגשם ותחת פרסות הסוסים ומקלות השוטרים.
לקח זמן אבל המציאות השתנתה.
את מי שאי אפשר היה להחליף החליפו.

אולי יש עוד תקווה, אני אומרת לעצמי.

קצת רקע הסטורי על האמהות

שוטרים רכובים על סוסים מפזרים את המפגינות והמפגינים.אני לא יודעת את שם הצלם, רק יודעת שהוא צולם בכיכר מאיו בבואנוס איירס, בזמן השלטון של החונטה הצבאית.
Share

family stories

הוא כל כך רצה בן.

שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה עם הניחוח הצרפתי.

הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.

אחרי הלידה שלי.

שוב ושוב הוא ליווה אותה לקצב הזה, שגירד וגירד והוציא ממנה עוד תינוקת, ועוד אחת.

לפני שיצאה הייתה נפרדת לתמיד, אומרת שהיא הולכת לאיש שיוציא ממנה את התינוקת.
אף פעם לא אמרה לי אחותך אבל אני הבנתי.

רק ביקשתי שתחזור.

שתבטיח לי שהיא תחזור.

היא לא יכלה להבטיח.

אני לעולם לא אשקר לך, שיקרה לי.

Share

family stories

בעשר בלילה התחילה תהלוכת המאהבות.

חמש עורבניות שחורות, רעלות תחרה מנסות להסתיר את פניהן, נכנסות לחלל הצפוף והמחניק, ספוג ריחות של מאות ציפורנים לבנים מרקיבים.

כולן תמירות ושופעות חזה, על פרקי ידיהן צמידי זהב דקיקים, גם לאמא יש כמה כאלה בשידה שלצד המיטה.

אנשים באים והולכים, אנחנו יושבות כל הלילה, מחכות לשעות הבוקר כדי לסיים עם הזוועה הזו. כבר עדיף לקבור אותו ודי.

כל כניסה של בן או בת משפחה, חברה או שכן גוררת התפרצות בכי בלתי נשלטת, של אמא או של סבתא, לפעמים גם שלי.

כשהעורבניות הגיעו הסתכלתי על אמא וציפיתי לתגובה.

שתתפרץ, שתתלוש להן את השיערות, מה הן מחפשות כאן.

אבל אמא, כמו אמא, תמיד מנומסת להפליא, מזמינה אותן לשבת איתנו בחדר, היא מגדילה לעשות וסוחבת כסאות מחדר אחר, אישה מנומסת, אמא שלי.

כל כך הרבה התאפקה, ברור שהיא תסיים את חייה בבית משוגעים.

Share

impecable

את מורן קליגר ביקרתי בסטודיו שלה כשצילמתי אותה לתערוכה שלי "בית מלאכתָּהּ".

רציתי לצלם אותה לתערוכה כי אהבתי את העבודות שלה, מאוד.

לא ידעתי עד כמה מורן צעירה. זו הייתה הפתעה נעימה ומרגשת ממש.

העבודה האמנותית של מורן בוגרת, ממוקדת, עמוקה ואינטליגנטית.

יש לה כתב יד ברור, מפתיע בורסטיליות וביצירתיות שלו.

העבודות של מורן בתערוכה "קין" שמוצגת בגלריה נגא נהדרות.

עמדתי הרבה זמן מול כל דימוי, מתקרבת ומגלה עוד פרט, עוד סימן, עוד עקבות.

לא רציתי לצאת משם. רציתי להשאר עוד ועוד בעולם המופלא הזה של מורן.

קין, מורן קליגר

אני רוצה להגיד כמה מילים על ההצבה בחלל.

בספרדית יש מילה, impecable שהתרגום המילולי הוא "ללא דופי".

אני מרגישה שהתרגום שלה לעברית לא מתאר בצורה מושלמת את התחושה שהייתה לי כששהיתי בחלל:
ללא דופי, אבל גם יפה, נקי, ללא טעויות, ללא פגמים.

האוצרות של סאלי הפטל נווה בתערוכה של מורן קליגר היא כזו, impecable: פשוטה וחכמה,
נותנת את כל הכבוד והמקום לדימויים, יוצרת את האוירה שמשלימה אותם, מתאימה באופן מושלם
לסגנון ולנושא.

רוצו לראות לפני שהתערוכה תרד.

קין, מורן קליגר
Share

על מראות, גבולות וברזל רך

בסיבוב הראשון של החיים שלי בארץ, ביליתי הרבה שבתות שמחות בקיבוץ גזית.
יש לי זיכרון מאוד חזק של החיפושית הלבנה של אבא שלי פונה לכביש ושמש קייצית צובעת את הר תבור בצבעים כתומים של שקיעה.
אולי בגלל הזיכרון היפה הזה חשבתי שלגור בקיבוץ זה רעיון טוב, אבל זה כבר סיפור אחר.
ברור לי שזיכרון הילדות מגזית הוא אחת הסיבות שאני כל כך אוהבת את עמק יזרעאל ואת הדרך לשם.

נוף כזה ואמנות טובה הם שילוב מנצח לשקט נפשי, במיוחד כשהנפש סוערת.
המשכן לאמנות בעין חרוד פתח את שעריו לאחר תקופה ארוכה של סגר והייתי חייבת להגיע לשם.
(כאמור, נפש סוערת שזקוקה לקצת שקט נעים)

כל כך שמחתי (וקצת נלחצתי, גם) לראות את המוזיאון מלא במבקרים.
ועוד יותר שמחתי על התערוכות הנהדרות שמוצגות בו.


את אורנה בן עמי צילמתי לתערוכה שלי (שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון, עדיין סגורה לקהל) ומאוד אהבתי את העבודה שלה.
יש פער גדול כשחושבים על המשמעות של "מסגריה" (כך אורנה מכנה את מרחב העבודה שלה): מכונות גדולות, הרבה ברזל, כבלים, רעש, ניצוצות, לבין העדינות של העבודות שלה.
גם כשביקרתי אצלה מאוד אהבתי את העבודות בהן היא משלבת בין צילום לתלת מימד.
הפיסול של אורנה עדין, עגול, מדהים לראות איך הברזל הקשה הופך בידיים שלה לחומר רך, עגול.

אורנה בן עמי, מתוך התערוכה "צרור חיים", אוצר יניב שפירא

אל ציור אני ניגשת תמיד קודם כל עם הלב. עבורי זו חוויה שונה לגמרי מהתבוננות בצילום.

אל הצילום אני באה עם מטען מאוד גדול של ידע, שקשה לי לשים בצד.
אז אמנם אני יודעת דבר או שניים על תולדות הציור (למעשה הרבה יותר מדבר או שניים) אבל אני מרגישה שזו תהיה יהירות מצידי לנסות להסביר או לנמק ציור.
אבל על הלב שלי אני תמיד סומכת.
התערוכה של אלי שמיר בחלל הכי יפה במשכן מרשימה, הציורים הגדולים, ניחוח של ישראל הישנה והטובה נודף מהם.
עשיתי סיבוב ועוד סיבוב וכל פעם נעצרתי מול שתי עבודות קטנות.
עמדתי מולן, מנסה להבין איך דווקא שתי הקטנות האלה מושכות אותי אליהן כל כך.
אין לי הסבר, רק הלב 🙂

אלי שמיר, מתוך התערוכה "גבולות", אוצרת ד"ר יעל גילעת

התערוכה של מיכאל קובנר מורכבת ומרתקת, יש בה שני גופי עבודות שמוצגים תחת השם "מראות כפולי אפיק".
ב"יחזקאל", דימויים מתוך נובלה גרפית שמשרטטת קווים דימיוניים וביוגרפים של אביו של מיכאל קובנר, אבא קובנר.

ב"חצר קיבוץ" ציורים של מספר קיבוצים בהם קובנר עובד.
התבוננתי בציורים של הקיבוצים ועלתה בי תחושה של רחם מול המחשבה: כולם נראים דומים כל כך אחד לשני.

מיכאל קובנר, מתוך התערוכה "חצר קיבוץ", אוצרת דר' גליה בר אור

(אולי פעם אכתוב משהו על קיבוץ, לא בטוח)

Share

קופיקו

אי שם בתחילת המילניום פנתה אליי אודליה, אחת הבנות של תמר בורנשטיין לזר וביקשה הצעת מחיר לבניית האתר של קופיקו.

לא נולדתי בארץ ולא גדלתי על קופיקו, אבל פגשתי את הספרים דרך הילדים שלי.

אחרי שכל העניינים הטכניים סודרו ונחתמו, ביקשתי לפגוש את תמר.

באתי אליה מצויידת במצלמה, כמובן. (אבל אין לי מושג איפה כל הצילומים שצילמתי שם, הנגטיבים קבורים בתוך קופסאות עצומות שאני חוששת לפתוח, שמא אשקע שם ולא אצא עד יומי האחרון).

תמר ארחה אותי בביתה הגדול והעמוס בפתח תקוה.

עברו עשרים שנה מאז, ואני עוד זוכרת את האנרגיות היצירתיות של תמר.

היא כל הזמן כתבה, פיסלה, וציירה.

אני זוכרת את הפסלים הלבנים והענקיים מסביב לבריכה, כולם מעשה ידיה.

אני זוכרת את קירות הבית עמוסים בציורים ופסלים של תמר.

הקשבתי לתמר, שפעה סיפורים ורעיונות, היא חקרה אותי ואמרה שבטוח תכתוב על אירוע בחיי שעניין אותה במיוחד

בנינו אתר מקסים, צבעוני ויצירתי כמו תמר, ולא שמרנו על קשר.

כשקראתי על מותה של תמר חשבתי, איזה חיים יצירתיים ומלאים היא חיה, וכמה עצוב שהיא כבר איננה.

ככה נראתה הכניסה לאתר של קופיקו, בעיצוב שלי

Share

על הייאוש ועל הצער

אני נעה בין רצון עז להסתכל למציאות בעיניים פקוחות ולצאת בקול גדול לבין רצון עז להשתבלל פנימה אל תוך העולם הפרטי והמוגן שלי.

בצילום: מחשבות על ציות ויציאה מהשורות.

Share

טיבה של תיבה

את ורדה מור ז"ל פגשתי כשהיא השתתפה במועדון צילום הרצליה, אותו ניהלתי.

היא סיפרה לי שהיא עובדת מזה שנים רבות על סידרת צילומים של תיבות דואר.

היא גם אמרה שהיא חולמת להוציא ספר צילומים לאור.

ראיתי כמה צילומים ועודדתי אותה להמשיך לצלם ולהגשים את החלום שלה.

היא הקשיבה לי וגם ביקשה שאעזור לה בבחירת הצילומים, יש לי אלפים היא אמרה לי.

התחלנו תהליך עבודה שבו מיינתי וצמצמתי את מספר הצילומים.

ואז ניגשנו למלאכת העיצוב והעימוד של הספר.

הצעתי לורדה עיצוב מאוד מינימליסטי, שיתן הרבה כבוד ומקום לצילומים היפים שלה והטקסטים שהיא כתבה שמלווים אותם.

הוספתי נגיעה עיצובית פשוטה אבל משמעותית של מספור העמודים וקווים תוחמים.

ורדה אהבה את התפיסה העיצובית שלי ותוך זמן קצר הקבצים הועברו לדפוס והספר יצא לאור.

את ההשקה של הספר ורדה בחרה לקיים בתולעת ספרים במאז'ה, היה אירוע מרגש (ומאוד טעים).

מאוד הצטערתי לשמוע שורדה נפטרה כמה שנים לאחר ההשקה המוצלחת ההיא.

עם זאת, אני שמחה שעזרתי לה להגשים חלום.

השער של הספר
כפולה אחת של הספר עם אחד הצילומים האהובים עליי
(לחיצה על הדימוי להגדלה)

Share