היא הייתה שם. טיילה במסדרונות אפלים. צללה לתוך פה פעור, שהמתין, פועם, קרא לה לבוא קרוב. יש מקום כזה. שאין בו אור ואין בו תקווה ובטח לא קולות עליזים של ילדים או ציוצים של ציפורים. השקט שם מקפיא, הצמחים יבשו, העור חשוף, צורב. נגיעה קלה תפורר אותו, רוח קלילה תפזר אותו לכל עבר. היא חיכתה, עצורת נשימה. ואז הזכוכית התנפצה ברעש אדיר. השברים התפזרו וננעצו בכריות אצבעות הידיים. צליל דק וחרישי צמח מתוך הרחם, שחרר את כל הדמעות. ראתה מה שהייתה צריכה לראות. ואולי הבינה.
No Comments