טיסות נמוכות, מנועים קרובים וחזקים שוברים את השקט של הערב הכל כך לא נעים ממילא. אני שם, מתחת למיטה של ההורים, החלונות מוחשכים, האורות כבויים, אבא לא כאן, דווקא עכשיו הוא היה צריך להתייצב לשבוע הטירונות שדחו ודחו מאז שהוא עובד בבסיס בתל השומר או שאולי לא סיפר את כל האמת. אמא מנסה להשתיק את התינוקת שהתעוררה בצרחות, היא כל כך קטנה, לא מבינה מה קורה. אני כן מבינה, אתמול היינו בבית ספר ועשו תרגיל להיכנס למקלט לקח נצח עד שכולם ירדו ועמדנו צפופים ודבוקים אחד לשני ולא היה אויר ומזל שמיד אמרו לנו לצאת אולי חששו שבאמת נפסיק לנשום שם. בדרך הביתה שני חיילים שאלו איפה זה מספר חמש הראנו להם והמשכנו ללכת ושמענו בכי עצום ונורא של אישה או לביאה ואז אזעקה ואמא לא הספיקה לשים עדשות היא רצה לחדר של התינוקת נתקלת בקירות ואנחנו יורדות למקלט, שלוש קומות, בדרך פוגשות את סבתא שמדיפה בושם חזק וסבא שמעשן והדודים ובני הדודים וכל השכנים ורק אבא רחוק, גם אחרי ארבעים שנה אני לא משלימה עם החוסר. הוא חזר אחרי שבוע עם מדים ונשק ואבק ועיניים נוצצות מגאוה ובלילות כשהמטוסים קרעו את השקט המתוח הצד שלו מתחת למיטה הרגיש יותר בטוח.
No Comments