אימת הילדות שלי: בתים שהחלונות והדלתות שלהם נאטמו עם לבנים. כבר אז ידעתי שאלה בתים נטושים, שבעליהם עברו למקומות אחרים.
אבל הדימיון שלי התפרע, וראיתי את האנשים הלכודים מאחורים הלבנים היפות, זועקים לעזרה ואף אחד לא שומע אותם.
הם נראו לי עצומים בגודלם, החלונות האלה.
2 Comments
רוני
10 ביוני 2011 at 9:44מקשה על הנשימה. גם אני תמיד נבהלת מהם, גם היום.
דפנה לוי
10 ביוני 2011 at 10:53כשעברתי לגור פה, רוב הבתים נראו ככה, ונדמ היה לי שזה מבטיח איזו שלווה. עכשיו הרסו אותם ובנו מחדש, שום דבר לא אטום ורעשים וקולות פורצים החוצה גם כשאנשים מסתגרים בפנים, והשכונה אחרת לגמרי.