מחכה. סופרת שניות, מביטה לאחור. ממוללת בין אצבעותיה הדקיקות את תחושת בשרו, מתענגת על טעמו שהפקיד אצלה. משחזרת ומרגישה שוב ושוב את החום. כל כך נעים. כל כך קרוב. רוצה לחזור לשם, לטבוע בין זרועותיו. חושבת מחר אולי. ואם לא כך – אז איך באמת. איך תחייה את ימיה. אולי איתו. אולי בלעדיו. בינתיים, מתאפקת. אכן ילדה טובה.
5 Comments
יורם קופרמינץ
8 ביולי 2003 at 9:36נו את יודעת כבר.
ע. בניון,
יש לו שיר ששם נמצאת שורה חכמה.
“די רק בשעה של אור ואנו נחזור אל המציאות”
בעצם זה שתי שורות,
אני עשיתי מזה אחת.
נפש שכמותך
אחת שקוראת
8 ביולי 2003 at 11:00לגעת בכל הרגשות האלה את בטח יודעת שהם נוגעים גם בקוראים שלך, נכון?
אליסיה
8 ביולי 2003 at 12:52אני יודעת אם זה נוגע גם באחרים. כי לא הרבה אומרים. אז איך אפשר באמת לדעת?
ד'
8 ביולי 2003 at 15:24התמונה לעומתו היא יופי צרוף.
תודה
אור
9 ביולי 2003 at 23:32את נוגעת בנשמה שלך. נגעת בנשמה שלי. נוגעת בנשמה.
אין זמן. אין עבר. אין עתיד. ערפל. האם הוא יחזור? האם הוא היה? צמרמורת על העור שלי לראות. נגעת.
תודה