האמהות של כיכר מאיו – חלק שני

בשנת 1973 נבחר חואן דומינגו פרון לנשיאה של ארגנטינה.

תקופת הנשיאות שלו מסתיימת עם מותו ב- 1 ליולי 1974. אישתו איזבל פרון יורשת את כס הנשיאות. היא זוכה לתמיכת רוב המפלגות הפוליטיות, כמו גם לתמיכת הארגון המרושע והמחתרתי "שלושת ה- A", אחראי על חיסולם של מתנגדי הממשלה.

הממשלה מונה אנשים מטעמה על מנת לפקח על האוניברסיטאות השמאלניות. אנשים אלה היו, רובם ככולם, בעלי דיעות פשיסטיות מובהקות. ממשלה זו סוגרת עיתונים, תוכניות טלויזיה, הוצאות לאור.

מושג המפתח – "חתרני" –כולל את מתנגדי ומבקרי המשטר, כל מי שחושב ומדבר שונה מנציגי הממשלה.

בשנת 1975 התדרדרותה וחוסר השליטה של הממשלה של איזבל פרון ברורה לכל: המצב הכלכלי רע מאוד: אינפלציה של 330%, פיחות של 150%, עליית מחירים של 200%. באותה שנה רשומים 860 מתים מסיבות פוליטיות.
העם משווע לשינוי, המצב בלתי נסבל: אלימות, חוסר יציבות כלכלית, חוסר אמונה בדמוקרטיה, בשלטון. העם רוצה סדר ובטחון, וגם יודע מהו הגוף שיכול להעניק זאת, גם אם במחיר כבד של שימוש בכוח.
ב- 24 למרץ 1976 החונטה הצבאית (שלושת הגנרלים שעומדים בראש שלושת הזרועות של הצבא: ים, אויר ויבשה) לוקחת פיקוד על המדינה, היא ממנה את וידלה כנשיא דה-פקטו, וקובעת חוקי חרום: מפזרת את הקונגרס ואת כל המפלגות הפוליטיות, מבטלת את סמכויות בית המשפט העליון, מתערבת בהסתדרות העובדים ובארגון הכלכלי הכללי.
ארגונים מחתרתיים עוסקים בפעילות טרוריסטית. המשטר הצבאי נוקט באמצעי דיכוי חסרי רחמים: הוא רודף והולם בתאים הטרוריסטים, אבל לא רק. אנשי כמורה, סופרים, סטודנטים, אינטלקטואלים, אקדמאים, נחטפים ו"נעלמים". אנשים רבים גולים מרצונם.
הפחד משתלט על המדינה. החונטה מכריזה על מדיניות של עוצר כללי: ניתן לבצע מעצרים ללא צווים, ניתן להחזיק אנשים בכלא לצורך ברורים שונים, אסור להסתובב ברחובות בקבוצות שמונות מעל ארבעה אנשים, כל ספר, כל עיתון, כל תוכנית טלויזיה, כל הצגת תיאטרון, כל שיר, כל סרט, עוברים צנזורה קפדנית, מה שלא מתאים – לא יוצא לאור.
המעצרים נעשים לעיני כל: ארבעה גברים חמושים ברכבים שחורים של המשטרה החשאית מסתובבים ברחובות, מעלים בכוח למכוניות חשודים, או יורים מתוך המכונית הנוסעת על חשודים אחרים. פושטים לבתים, הופכים כל פינה בחיפוש אחר ספרי טלפונים, מושכים אנשים בכוח מהמיטות שלהם ולוקחים אותם למעצר לתקופה לא מוגדרת.
אנשים פחדו לדבר, פחדו לשאול. היו כמובן שמועות, רובן נכונות, כפי שנודע כמה שנים מאוחר יותר: התעללויות קשות, בימוי רצח, אונס, ילדים שנולדו בבתי כלא ונלקחו לבתים של האליטה הארגנטינאית. ההערכה היא, שנעלמו כ- 30000 איש ואישה בשנים הנוראיות האלה. ועוד מספר דומה של הרוגים: חלקם נמצאו, גופותיהם מרוטשות וחבולות.
חלקם הגדול לא זכו לקבורה נאותה על ידי קרוביהם.

בשנת 1977, כאשר הנשיא וידלה מגיע לביקור בארצות הברית, ג'ימי קרטר תוקף את התהליך שמתרחש בארגנטינה, מאשים את הממשל הצבאי בהפרה של זכויות האדם. וידלה מודה בפניו, שהיו קצת "הפרזות" בתהליך.

בחלוף השנים מתרחשים שינויים קטנים בשלטון, במשך השנים הללו מתחילים להישמע קולות הקוראים לשמירה על זכויות האדם, מפלגות מנסות לקום ולהביא לבחירות דמוקרטיות, מתפרסמות כתבות בעיתונים על נעלמים ונרצחים, ספרים המתארים את הזוועות שביצעו אנשי הממשל הצבאי, ברחובות הערים הגרפיטי על הקירות לובש צורה של סילואטת אדם עם שמות של נעדרים, מתגלים קברים רבים עם הכתובת NN (לא מזוהה) חרוטה על הצלב.
המצב הכלכלי לא משתפר אלא רק מתדרדר. בשנת 1982 ארגנטינה יוצאת למערכה חסרת סיכוי ותכלית נגד אנגליה על איי פוקלנד. התבוסה הגדולה שולחת את העם לרחובות, בקריאה לבחירות דמוקרטיות ולסילוק המשטר הצבאי. נקבע תאריך לבחירות דמוקרטיות במדינה: 30 לאוקטובר 1983.

מאז ועד היום שולטות בארגנטינה מפלגות שנבחרות על ידי העם. נעשו משפטי ראווה לאנשי הצבא האחראים על הטבח והזוועה, אך למעשה אף אחד לא קיבל עונש ראוי, ו- 30000 איש ואישה נעדרים לא נמצאו מעולם.