יומיים לפני הטיסה לבואנוס איירס התחלתי להתרגש. הייתי חסרת סבלנות, רציתי כבר להיות שם.
מאוד נהניתי בבאהיה, בטח נהנתי. מ-א-ד נהנתי. אבל הקרנבל נגמר, ואחרי שטיילנו באזור ואפילו נשרפנו כהוגן בחוף, הרגשתי שמיציתי את באהיה.
ובעיקר, בואנוס איירס זה משהו אחר.
שם נולדתי, שם ביליתי חלק מהילדות שלי, וגם חלק מההתבגרות שלי. ושם קבור אבא שלי.
כל כך הרבה זכרונות, כל כך הרבה פיסות חיים שנותרו שם, בעיר היפה הזו.
היתרון שלנו כ "פורטניוס" כמונו הוא שאנחנו מכירים כל כך טוב את העיר העצומה הזו, ואין לחץ להספיק לראות ולבקר במקומות כלשהם. עלינו פשוט לחוות, ללכת, להריח, לראות, לטעום ולהנות. להתרגש מסימני הסתיו שתיכף מגיע.
שמונה ימים (שבכלל לא הספיקו לי) היינו שם. בעיקר הלכנו המון ברחובות, ישבנו בבתי קפה, אכלנו ושתינו ממש ממש טוב, ביקרנו בכמה תערוכות ובירידים של אמנים. פגשנו אנשים אהובים ודיברנו איתם שעות.
וכמובן צילמתי. צילמתי את העיר, את האנשים.
הצילומים שצילמתי בבואנוס איירס הם, בחלקם, נוסטלגיים, כאלה שמצולמים בהתרגשות, מנסים לשמר את הזיכרונות שלי, את העבר שלי. בשבילי, בשביל הילדים שלי, ובשביל אחותי, שמאז שעזבנו את העיר – היא הייתה בת 9 – לא חזרה לשם.
רחוב קוריינטס, הרחוב של התיאטראות, חנויות הספרים המשומשים והמסעדות השוות
קפה דה לה פאס (כמו בפריז, רק בספרדית). חלק ניכר משנות התבגרותי ביליתי בקפה הזה.
פוארטו מדרו - פעם נמל מסחרי, היום אזור בילויים ונמל קטן לבעלי יאכטות עשירים
פלסה דה מאז'ו, מול הבית הורוד של הממשלה, עם המטפחות של האמהות
מתחרדנים בנואבה דה חוליו, הרחוב הרחב ביותר בעולם
(המשך יבוא …)
2 Comments
יולי
17 באפריל 2011 at 20:05הכי מרגש שאת מביאה את זה גם לאחותך הפעם…
בסוס, כמו תמיד.
יעל רותם
18 באפריל 2011 at 10:10מאוד אהבתי את הצילום של הרחוב (קוריינטס) הרגשתי כאילו אני שם