הנשים של מרוקו

 

ללה אסדי היא אמנית ילידת מרוקו, שחיה ויוצרת בארצות הברית.

בסידרה "הנשים של מרוקו", מציעה ללה אסאדי נקודת מבט ביקורתית, פמיניסטית, על החברה המרוקאית ויחסה לנשים.



© Lalla Essaydi


הנשים של ללה חסרות ייחוד, חסרות פנים וגוף. הן משתלבות-נבלעות בתוך הסביבה הסגורה והלא מובחנת בהן הן מצולמות. הסביבה של הנשים האלה היא הסביבה הביתית, הנשים מודרות מהמרחב הציבורי, החוץ הוא אך ורק עולם גברי.

הנשים של ללה הן לא נשים מסויימות ומיוחדות, בעלות שם, קול, פנים ייחודיים שלהן. הן כל אישה, כל גוף נשי, מושתק, אילם, נבלע אל תוך המרחב הביתי והקטן.

ללה משלבת קליגרפיה מוסלמית בפורטרטים שלה. היא עושה זאת באופן המסורתי, ידנית, על הצילומים שלה. היא מתכתבת עם מבנים של ציור אוריינטלי מהמאה ה- 19. ניכוס הקליגרפיה, שהיא פרקטיקה קדושה מוסמלמית גברית, אל תוך המרחב הנשי הוא מעשה מודע, פוליטי, מתריס כנגד התפקידים המקובלים של נשים וגברים בחברה המוסלמית המסורתית.



© Lalla Essaydi


“I am writing. I am writing on me, I am writing on her. The story began to be written the moment the present began.” – Lalla Essaydi


 

ללה משמיעה את קולה הייחודי שלה תוך התייחסות לדימויים שנוצרו על ידי אמנים אחרים: תיאורי ההרמונות של דלקרואה, אינגר ומאטיס נוכחים בבחירת התפאורה, הקומפוזיציה והנושאים שללה בוחרת לצלם, כמו גם עבודתה של שירין נשטאט האירנית, שמתמקדת בעיקר בחוויה החברתית, הפוליטית והפסיכולוגית של נשים בחברות מוסלמיות עכשוויות.

בשונה ממאטיס, אינגר או דלקרואה, המבט של ללה הוא מבט פנימה. המבט של ציירים אירופאים אלה הוא מבט של איש מערבי הצופה בהתפעלות ב"אחר", באקזוטי, בשונה, כמעט כמו ביקור בגן חיות. האישה שלהם היא גוף שמותר להביט בו, גוף ששייך למבט הגברי המערבי ולא לאישה שנושאת אותו.



© Lalla Essaydi


המבט של ללה הוא שונה, כי הוא מבט פנימה, מבטה של אישה אל תוך חברה שהיא מכירה היכרות פנימית, זו החברה בה היא נולדה וגדלה. המעבר שלה אל ארה"ב מקנה לה פרספקטיבה ביקורתית אל ארץ מולדתה ואל יחסה של החברה המוסלמית אל הנשים.

כך, המבט של ללה הוא מבט של מי שחוותה את החיים חסרי הגוף והפנים "מבפנים". זוהי לא אמירה ביקורתית מתנשאת של אמריקאית שמזדעזעת מהיחס של העולם המוסלמי אל האישה. כיוון שכך, לאמירה של ללה יש משנה תוקף. היא יודעת בדיוק על מה היא מדברת, היא יודעת בדיוק מה ההרגשה, להיות כלואה בין ארבעה קירות, בתוך מרחב פנימי – פרטי שלא מאפשר לה להיות אישה אחת ייחודית, בעלת שם, פנים, גוף וקול משלה.

 

(תודה לאהובתי יולי)


 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

3 תגובות

  • Reply
    רוני
    30/08/2009 at 12:46 pm

    משהו באין צבע המינורי הזה הופך את זה אפילו חזק יותר.

  • Reply
    יולי
    30/08/2009 at 3:14 pm

    אליסיה, זה מדכא …כמה לאט אנחנו- הנשים- מתקדמות בסולם ההתפתחות של בני האדם ולא יודעת אם לשמוח או להתייאש בלראות כמה באמריקה ובקנדה יש כבוד לאמנות הזו של ללה אסדי כי היא ממרוקו וכי היא מביאה את הדיכוי של הנשים שם.
    וליולי אהובתך יש כינוי נחמד לכאלה שנולדו עם השם יעל…

  • Reply
    ח ל י
    31/08/2009 at 9:11 am

    להתעלף מכמה זה יפה.

    הייתי שמחה לדעת מה כתוב – גם אם אי אפשר לקרוא ממש – לא הצלחתי להבין באתר שלה – בטכסט, בעיקר הפנימי – שנכתב על העבודות.

    זה עוצר נשימה בעיני.

    ולך, שוב תודה על המקומות האלה שאת מגלה כאן…

    .

  • השאר תגובה