ברסלונה יומנמסע – חלק שלישי

בברסלונה ראיתי שתי תערוכות מופלאות בחינם (?!) – אחת של קנדינסקי, באחד מהבניינים של גאודי, שהוא אתר "עליה לרגל" – La Pedrera, והשניה של ספנסר טוניק.

כשביקרתי בתערוכה של קנדינסקי הרגשתי דחף בלתי נשלט להוריד 2-3 תמונות מהקיר ולקחת אותן איתי הביתה: המוזיקה שמתנגנת מהציורים שלו, התחושות השונות שהוא מצליח לעורר, הכתמים המעטים שאומרים כל כך הרבה: המבט נודד מהציור אל תוך הנפש, וחזרה אל הציור.

 

               

לפני כמה שבועות כתבתי כאן על ספנסר טוניק, צלם שנודד בעולם ומצלם קבוצות אנשים בערום. זה היה כאשר טוניק ביקר בברסלונה. ועכשיו ראיתי את העבודות שלו, פנים אל פנים. וגם סרט המתעד את הצילומים שהוא עשה בבואנוס איירס.
ראיתי הרבה עבודות של טוניק מודפסות וגם על הרשת, אבל, כמו כל יצירה, אי אפשר להשוות בין הדבר האמיתי והספר או צג המחשב.
רוב התמונות גדולות, אפשר להבחין בהרבה יותר פרטים באנשים, להסתכל להם בעיניים, לראות את הכפלים ונקודות החן.
האמת, צילום טוב מרגש אותי. מאוד. וכמה מהצילומים של טוניק הם ממש-ממש טובים. מרגשים. כל ההמון הזה, שהופך לחומר בידי הצלם, נענה לרצון שלו. הוא מפסל במרחב בעזרת גוף האדם. קומפוזיציה אנושית.
ומול כל צילום שאלתי את עצמי: מה יש באיש הזה, שכל כך הרבה אנשים באים, מורידים את הבגדים שלהם ומשתפים פעולה. מצטלמים !! הרי כצלמת, אני כל פעם ניצבת מול חרדות האנשים שאני רוצה/מתבקשת לצלם.
רולאן בארת, פילוסוף שכתב, בין היתר, ספר מקסים בשם "מחשבות על הצילום" טוען, שזוהי חרדת מוות. הרי כאשר בן אדם מצטלם – רגע אחד בחיים שלו, רגע אחד וייחודי שלא יחזור לעולם, מוקפא על הסרט. והוא יישאר שם תמיד, גם כשהאדם בשר ודם לא יהיה יותר בין החיים.
אז לאן טוניק לוקח את החרדה הזו ?
בסרט שמתעד את הצילום בבואנוס איירס רואים את האנשים מתפשטים במקום הכי מרכזי בעיר, רצים ברחובות ערומים ומאושרים, מצייתים להוראות המפיקים. הם מביטים למצלמה בעיניים, אם הם מתבקשים לעשות זאת. אין מבוכה, אין חרדה. אולי רק הצורך הזה בהנצחה, ברגע המיוחד הזה בו הם הופכים להיות חלק מיצירת אמנות.

ביקרתי גם במוזיאון לאמנות עכשווית, שם התרשמתי במיוחד מצלם בשם Hans Peter Feldmann, אותו לא הכרתי ועליו יהיה לא עוד מה להגיד. יש לו תערוכה בשם "מאה שנים", בה הוא מציג 100 צילומים של אנשים שונים, מגיל אפס עד מאה. בתוך מרחב המחייה שלהם, בבתים, בחצרות, ליד המכונית.
השנים חולפות על פניהם של גברים, נשים וילדים. הזמן מותיר אותותיו, משנה את החזות של משפחת האדם.

 

 

הלכתי קילומטרים ברגל, לא מפסיקה להנות לרגע מהיופי שעטף אותי מכל עבר. המודעות לאסטטיקה בכל כל כך חזקה וניכרת בכל פינה, בכל חלון ראווה, בכל מנה שמגישים בבארים הכי פשוטים. אולי זה החיבור לשורשים, לנופי הילדות. אני די בטוחה שלא רק.
לא רוצה לסכם כי לא רוצה להפסיק לחיות את החוויה הזו. אבל, אסיים בהערה מאוד חשובה: בברסלונה מדברים קטאלנית, השלטים בקטאלנית, השמות של המנות במסעדות בקטאלנית. אז אם מישהו מהקוראים את הרשימה הזו מתכנן לנסוע לשם ולא יודע קטאלנית, אני מתנדבת ללוות אותו/ה. לא בשבילי. כדי שלא תלכו שם לאיבוד, בג'ונגל הקטאלוני.

 

                        

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

21 תגובות

  • Reply
    מת מהלך
    06/08/2003 at 7:31 pm

    איזה יופי! ראית תערוכות בחינם!לא הוצאת גרוש מהכיס! ייצגת אותנו בכבוד! ואת כל נושאי תעודות העיתונאי לצורכי תחמנות בארץ ובתפוצות

  • Reply
    אלכסנדר
    06/08/2003 at 7:59 pm

    כנראה שלא ממש הבנת: אליסיה ראתה שתי תערוכות בחינם ועוד כמה בתשלום…
    ולגבי האלה בחינם: אתה מבין, מת, מה זה לראות תערוכה של אחד מגדולי הציירים של המאה הקודמת בבניין של אחד האדריכלים הגדולים של המאה הקודמת, בחינם? זה אומר שמישהו שם בספרד ובקטלוניה דואג לתרבות. זה אומר שתרבות ואמנות כה חשובה, עד שהממשלה מסבסדת אותה לקהל הרחב.
    ואם לא הממשלה – אז חברות גדולות. כל אחד יכול להיכנס בחינם – לא צריך תעודת עיתונאי. אגב, גם תעודת פטירה לא צריך. והמוזיאונים, מת יקר, גם האלה בתשלום דוגמת המוזיאון לאמנות מודרנית, שוקקי מבקרים. שוקקי חיים.

  • Reply
    אליסיה
    06/08/2003 at 8:58 pm

    ייצגת אותי בכבוד, אלכסנדר
    וכל מילה שאמרת – נכונה
    כל המוזיאונים בהם ביקרתי עלו לא מעט כסף (ולא, אין לי תעודת עיתונאית כי אני לא עיתונאית…(
    וכמו שאמרת, התפעלתי מזה, ששתי התערוכות האלה היו בחינם, תערוכות חשובות של אמנים גדולים ומעניינים, מה שמראה על השקעה גדולה מאוד מצד המדינה בתרבות.
    וגם נכון, שבתעורכות שכן עולות כסף, היו הרבה מאוד מבקרים.

  • Reply
    חיה ובועטת
    06/08/2003 at 9:58 pm

    על הסדרה היפה ועל התמונות הקולעות, ובעיקר על ההתעקשות לבטא, כמו שצריך, 'ברסלונה'.
    נמאס מהסירוס המקובל "ברצלונה".
    ונמאס גם ממתים שממשיכים להלך ולנדנד.

  • Reply
    מת
    06/08/2003 at 10:01 pm

    כולי התנצלות. היס שתה לי את המוח

  • Reply
    אליסיה
    06/08/2003 at 10:23 pm

    כן, ברסלונה, נשמע הרבה יותר טוב (ובטח נכון), למה לשנות.

    ואדון מת, תתהפך, תתנתק מהיס הזה.
    ההתנצלות מתקבלת, אלא מה.

  • Reply
    מת
    06/08/2003 at 10:52 pm

    היית בבית-הקברות במונטז'ואיף?

  • Reply
    אליסיה
    06/08/2003 at 11:36 pm

    מה כל כך קל לחיים, תגיד …
    לא, לא ביקרתי בבית הקברות במונטז'ואיק.
    אני צריכה סיבה ממש טובה כדי לבקר בבית קברות – כמו הקבר של ג'ים מוריסון בפריז, למשל.

  • Reply
    מת
    07/08/2003 at 12:48 am

    בואנוונטורה דורוטי, האנרכיסט, קבור שם. יותר שווה מג'ים. ויש גם סיפור מקסים של ג.ג. מרקס, maria dos prazeres. שבית הקברות וודורוטי במרכזו. טרם תורגם.

  • Reply
    אליסיה
    07/08/2003 at 7:45 am

    עכשיו אתה חי (וגם יודע ספרדית ?) על איזה סיפור אתה מדבר ? איפה הוא מופיע ?
    פרטים, בבקשה.

  • Reply
    אלכסנדר
    07/08/2003 at 9:09 am

    שהסיפור הזה הוא מ12 סיפורים נודדים, ספר באמת נפלא ששתורגם לעברית

  • Reply
    אליסיה
    07/08/2003 at 9:29 am

    לא מכירה, ומן הסתם מעדיפה לקרוא אותו לא מתורגם …

  • Reply
    מת לחיות חלק שלישי
    07/08/2003 at 10:44 am

    ובמלים אחרות: תדרכי על גוויות. לא ידעתי שתורגם, אגב, לא מעדכנים אותנו כאן בתופת. מחר, אגב, אני קם מהמתים.משעמם פה

  • Reply
    הנ"ל
    07/08/2003 at 10:58 am

    הסיפור אכן מופיע ב-
    12 cuentos: extranos peregrinos.
    (בתרגום מילולי זה יוצא 12 סיפורים קצרים: עליות מוזרות לרגל. מעניין ששינו את הפילגרימג' לנדידה. אולי כדי שלא יישמע נוצרי מדי לקורא העברי בעל הקיבה הרגישה והרתיעה המובנית מכל קונוטציה נוצרית. קשה לדעת. אולי קושי בתרגום קולח למושג. ויש גם גירסה של הסיפור לבד, מאוירת

  • Reply
    אליסיה
    07/08/2003 at 2:38 pm

    וואלה, תודה.
    באמת קצת מוזר התרגום הזה, אבל, אתה יודע, הרבה טקסטים מתורגמים בצורה לא ממש מדוייקת … ובגלל זה אני משתדלת לקרוא את המקור, אם אפשר.
    ככה קוראים לספר? אני אבקש מחברה שלי שגרה בארגנטינה שתשלח לי, מייד.

  • Reply
    כן, ככה
    07/08/2003 at 3:16 pm

    ומי שאוהב את ברסלונה אני אוהב אותו כמעט כמו את מי שאוהב את אנדלוסיה

  • Reply
    אלכסנדר
    07/08/2003 at 5:01 pm

    אני לא בטוח אם היה אפשר לתרגם זאת אחרת. בכל מקרה, השם שנבחר מייצג היטב את רוח הספר, 12 סיפורים שמתרחשים במקומות שונים. למי שלא דובר ספרדית (כמוני) התרגום בעברית מומלץ בחום. נ.ב, אליסיה: בשביל מה לשלוח מארגנטינה? יש חנות מקסימה לספרות בספרדית ברחוב אלנבי בתל אביב, אני נכנס לשם לפעמים, רק כדי לתת כבוד…
    מארקס
    בורחס
    אונטי
    קורטאסר
    וכולי

  • Reply
    אליסיה
    07/08/2003 at 6:03 pm

    משום מה החנות הזו מתוייקת אצלי בראש כחנות של ספרים שאני לא אוהבת.
    אבל, אם יש שם קורטאזאר, שיניתי את דעתי ובטח אקפוץ לשם.
    ובאותו עניין: אלכס, יש ספרים של קורטאזאר מתורגמים לעברית? לא כל כך הצלחתי למצוא.

  • Reply
    חזרתי מהמתים
    07/08/2003 at 8:54 pm

    נדמה לי שלעברית תורגמו משל חוליו חיות טרף וסוף המשחק. יכול להיות שהמתרגם הוא ישעיהו אוסטרידן. למיטב זכרוני המקור עדיף

  • Reply
    אלכסנדר
    07/08/2003 at 11:36 pm

    1. אותה האש לכל
    2. חיות טרף
    3. מתומן

    יכול להיות שבאחד מהם אני מתבלבל.
    שניים הראשונים כמו שציין חזרתי מהמתים. השלישי יורם מלצר.

    קשה לתרגם אותו. קשה. אבל מי שתרגם עשה עבודה טובה ואמיצה. אולי פעם יתרגמו את קלאס. ואז גם אני אוכל לקרוא.

  • Reply
    אליסיה
    08/08/2003 at 12:10 am

    הנה סיבה אחת מצויינת ללמוד ספרדית.
    הנאה צרופה מובטחת.
    לא עוזבת את הספר הזה (או שהוא לא עוזב אותי) לרגע.
    כל הספרים שלו מלווים אותי, אבל קלאס, זה זה.
    רק מה, איך אפשר לתרגם אותו? השפה שם כל כך משמעותית, כל כך הבסיס של כל המהלכים של המשחק …

  • השאר תגובה