לילי אלמוג צילמה נזירות במנזרים כרמליטיים בשלושה מקומות שונים: חיפה, בית לחם, ומרילנד.
הנזירות מקדישות את חייהן לדת. הן לומדות, מתפללות. חיות בצניעות, בצמצום, בתוך כותלי המנזר.
הצילומים של אלמוג משקפים את החיים השקטים, המוקדשים למטרה אחת בלבד: לעבוד את אלוהים, לאהוב אותו, לכבד אותו.
טקס החתונה עם ישו הוא הרגע החשוב ביותר בחיי הנזירות הללו, רגע בו הן בוחרות לעצמן צלב משלהן, שילווה אותן בכל חייהן. אקט זה מסמל, מרכז ומתמצת את חיי הנזירה: ישו הוא מושא אהבתן, אהבתן היא רוחנית בלבד, אין בה שמץ של רגש ארצי-גופני.
אנחנו לא יודעים – לא מהתמונות ולא ממידע על הנזירות (אפילו אתר יש להן)– אם יש בהן תשוקות רוחניות או גופניות אחרות, מאשר אלה המכוונות לישו.
© Lili Almog – Outdoor portrait
אורח החיים הזה, המתנזר, שמתעלם מהתשוקות הגופניות, מצרכים של קשרים רומנטיים, מיניים, חברתיים, תמיד משך את סקרנותי.
כילדה, אהבתי להיכנס לכנסיות, להציץ למנזרים, הסתכלתי על הנזירות והנזירים ברחוב. לבושם שונה, מתכסה, מתבדל. הם נראו לי מיוחדים, חידתיים, בעלי סבר פנים חמור במיוחד.
כשהחברה הכי טובה שלי, סילביה, הלכה ללמוד בבית ספר תיכון של נזירות, ניסיתי לדלות ממנה "מידע פנימי" אודות החיים של הנזירות: האם הן באמת מתנזרות? הן לא משוועות למגע אנושי, לאהבה מוחשית, לסיפוק מיני?
אלה שאלות שנותרו פתוחות, כמובן, כי לסילביה לא היו תשובות. או שלא רצתה שיהיו לה.
© Lili Almog – Outdoor portrait
אהבתי את הניקיון, את המינימליזם בצילום שמצלם מינימליזם, צמצום, צניעות, פשטות.
אהבתי את האוירה המוקפדת, הרצינית, השקטה, הטהורה כמעט, של הצילומים של אלמוג.
השם של העבודה – "אינטימיות מושלמת" – כמו שמות אחרים שאלמוג נותנת לצילומים שלה: "חושבות עליו", "נוגעת בו", יש בו רמז לתפיסה הלא נזירית של תשוקות אנושיות.
שאלות על הטבע האנושי, שיש בו תשוקות גופניות שנזירות אלה אינן מכירות או מתעלמות מהן, עולות מהעבודה של אלמוג.
התערוכה מוצגת במוזיאון תל אביב.
6 Comments
שבי
11 באוגוסט 2007 at 16:01איך-שהוא קשה שלא להזכר בציור של ויסלר –
Portrait of the Painter's Mother
http://www.ibiblio.org/wm/paint/auth/whistler/i/mother.jpg
וגם קשה להנתק מהרעיון של צילומי פושעים של המשטרה וצילומי חיילים בגיוס,
גם פה יש מעין "גיוס" – וכמו בצילומי המשטרה – גם פה זה כנאה לכל החיים,
בניגוד לצילומי המשטרה והצבא – פה אין רואים כמעט את הפנים, – גיום של חיילים אלמונים,
יעל ברזילי
11 באוגוסט 2007 at 18:30הייתי שמחה לדעת לפחות מה אומר הלבוש השונה (במקרה של הדוגמאות כאן, צבע כיסוי הראש). כמו כם הדוגמאות שהבאת כולן מאותו מקום. מעניין שהיא בחרה להשאיר את הרקע זהה לחלוטין (זה מוסיף לדעתי) לכן אני סקרנית אם היא הצליחה לשמור על הקו הזה בין המנזרים השונים.
זה תחום שאני מאוד אוהב, תחום הפורטרים הפרונטליים הנקיים (או האם יש לזה שם?)
במקרה זה הבחירה שלה לצלם מרחוק תורמת לאוירה הסגפנית ולריחוק.
איזה גודל העבודות?
אורית עריף
12 באוגוסט 2007 at 1:12אני כותבת על סמך שני הצילומים שמופיעים כאן (אם הייתי רואה את התערוכה כולה יכולהיות שהתרשמותי היתה שונה.)
אני לא מוצאת אינטימיות בצילומי הנזירות. הם מרוחקים ומאוד מנוכרים. מה שמפריע לי במיוחד היא ההרגשה שהם לא מספרים לי שומדבר חדש על הנזירות ועולמן. הן נראות כמו פסלים, נטולות אישיות, קפואות. והרי מדובר כאן בחיים שלמים – איפה הם? זה נשאר רחוק, "לא מתקבל על הדעת" ולא מפוענח בדיוק כמו מה שאני, ההדיוטה, יודעת היום על הנשים האלו ועולמן. פיספוס.
אליסיה
12 באוגוסט 2007 at 7:48שבי, אהבתי את האסוסיאציה שלך.
אני חייבת להעיר, הצילומים שהבאתי לכאן הם הצילומים שהכי אהבתי בתערוכה, אבל הם לא היחידים שם, הסגנון של האחרים שונה בהחלט – עדיין יש בהם ניקיון אבל הם רחוקים מלהזכיר צילומי משטרה כמו שאתה כותב.
יעל, העבודות בתערוכה די גדולות, והאמת, אין לי מידע נוסף על לבוש או אורח חיים של הנזירות. יש לינקים בתוך הטקסט שאני כתבתי הן לאתר של הנזירות והן לאתר של לילי אלמוג, שם ניתן לראות עוד צילומים וטקסט על העבודה.
אורית, הכוונה היא לאינטימיות עם האלוהים, עם ישו. ולא אני נתתי את השם לעבודה, אני דווקא ראיתי הקשרים אחרים לשם הזה.
אני מזמינה אותך לעשות סיבוב באתר של לילי אלמוג ולראות עוד צילומים, או לקפוץ לביקור במוזיאון, ואז להחליט אם את אוהבת את הצילומים ואם הם מפוספסים. יכול מאוד להיות שלא תשני את דעתך (זכותך !!!) אבל נראה לי ששוה לנסות שוב.
יעל כהן
16 באוקטובר 2007 at 21:14מדהים מומלץ מומלץ
יוסי
10 בספטמבר 2008 at 17:15צופה בצילומי הנזירות ובאמת תוהה היכן כאן האינטימיות, אולי היה כדאי להגדיר מהי האינטימיות אותה אנו מצפים לראות פה, ומה עם נזירים ???
יוסי