In על אמנות

על העוצמה

היה רגע שהסתכלתי על שלט היציאה באולם החשוך.

אמרתי לעצמי, זה שם, את יכולה לצאת מתי שאת רוצה (לכי תגידי משפט כזה למכורה, אבוד לך)

הלב פעם בטירוף, ממש מאיים לצאת לי עוד רגע מהפה.

ישבתי דבוקה לכסא, חטופה מבחירה, כמו רצה ריצת מרתון.

כל מילימטר בגוף של הרקדנים על הבמה נע, נוגע. שם.

זה עוטף, זה מכריח להיות שם. להרגיש בכל מובן המילה.

ואז שקט

לא שקט מטאפורי. שקט אמיתי. יומיים לא שמעתי, כאילו המוח, הגוף, היה צריך להיסגר כדי לעכל את העוצמות האדירות שחווה.

כאב נפלא

ונצואלה, אוהד נהרין ולהקת בת שבע.

צילום: אסקף, מתוך האתר של עכבר העיר

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

תגובה