In על אמנות

נשים באמנות: מריאטה רובוסטי

אם נעשה חיפוש רוחבי על הערך "אישה" בתולדות האמנות הפלסטיתמערבית, נגלה, כי הערך הזה קיים, כדימוי, בעיקר החל מתקופת הרנסנס.

אנסה לסכם בכמה משפטים קצרים את מקומה של האישה כאובייקט אמנותי וכאמנית. אני יודעת שאני עושה עוול להסטוריה בחוסר הדיוק ובהצגה השטחית שלי את הדברים, אבל המטרה שלי טובה: זהו רק רקע הסטורי כללי, ממש ממעוף הציפור, כדי שאוכל להמשיך הלאה לרעיון המרכזי שמאחורי הסידרה החדשה הזו שאני מתחילה לכתוב כאן: נשים אמניות.

לסידרה הזו קראתי You've come a long way, baby, על שם הסלוגן שפרסם את הסיגריות וירג'יניה סלימס בשנות ה– 60, מותג שנולד עבור נשים.

כי באמת עשינו דרך ארוכה, לא ארוכה מספיק לדעתי, אבל עשינו, מאז ימי ההתעלמות המוחלטת של הפעילות הנשית במרחבים ציבוריים בכלל, ובשדה האמנותי בפרט, ועד להתייחסות השוותערך לאמנות כאמנות, ללא קשר למין של מי שיצר אותה, בימינו.

ביוון העתיקה אידיאל היופי היה הגוף הגברי המושלם, כך שאפשר לראות מעט מאוד נשים בתקופה הזו. היוצרים נותרו לרוב אנונימיים, נשים וגברים כאחד.

בימי הביניים הדת הייתה הנושא העיקרי בעשייה האמנותית, לכן נשים וגברים "רגילים" לא הופיעו באמנות, רק קדושים וקדושות ונציגים של אלוהים על פני האדמה. גם האנשים שמאחורי היצירות נותרו אנונימיים, כי תפקידם היה להפיץ את הדת ולא את אישיותם או מחשבותיהם.

ברנסנס משתנים פני הדברים: האמנים כבר לא אנונימיים, הם אנשים עם שם ותהילה אישית. הנושאים בהם עסקו חרגו מעולם הדת והתייחסו לחיים על פני האדמה.

האישה הפכה להיות (גם) נושא ליצירות האמנות, עד ימינו אנו.

אבל, עדיין, מעט מאוד נשים – אם בכלל – מוכרות כאמניות. ההסטוריה של האמנות עד המאה ה– 19 נטולה כמעט באופן מוחלט יצירות אמנות של אמניות.

נשים היו, כמובן. הן אפילו ציירו ופיסלו, והיו ביניהן מוכשרות בדיוק כמו הגברים בתקופתן. אז למה בעצם לא שמענו עליהן? למה אנשים שלא למדו תולדות האמנות יודעים מי זה רמברנדט ומי זה מיכאלאנג'לו ולא יודעים מי זו מריאטה רובוסטי? או סופוניסבה אנגיסולה?

לשמחתי הרבה, כל זה השתנה במאה ה– 20, בעיקר בעקבות המהפכה הפמיניסטית, וכיום הפעילות האמנותית של נשים וגברים נשפטת על פי האיכות שלה ולא על פי מינם של העומדים מאחוריה.

בחרתי להתחיל את הסידרה הזו בהתייחסות לציירת מריאטה רובוסטי, כי לדעתי היא משקפת במידה רבה את חוסר הצדק שנעשה לנשים רבות שכמותה.

מריאטה רובוסטי נולדה ב– 1560 בונציה. אביה היה טינטורטו, אמן ונציאני מפורסם. הוא רצה להיות בטוח שהיא תקבל חינוך אמנותי, לכן הוא דאג להלביש אותה בבגדי גברים, וכך התאפשר לה להיכנס לסדנה שלו.

טינטורטו לימד את ביתו את הסגנון האמנותי הייחודי שלו.

כשבגרה, קשה היה להבחין בין ציוריה לבין ציורי אביה.

בשנות ה– 80 של המאה ה– 16 היא הייתה ידועה כציירת פורטרטים מחוננת ושמה הגיע עד לחצרות המלוכה של אוסטריה וספרד, עד כדי כך שהוזמנה להצטרף לחצרות המלוכה הללו כציירת.

סביר להניח שאם היא הייתה מקבלת את ההזמנות – היא היתה הופכת לציירת מפורסמת. אבל, אביה ביקש להשאיר אותה בביתו ואף מצא לה חתן.

מכיוון שבאותם ימים לנשים היה חופש חברתי מועט מאוד, לא הייתה למריאטה אפשרות בחירה והיא עשתה כדבריו.

רובוסטי מתה, כנראה בלידתה הראשונה, 4 שנים לאחר החתונה שלה.

בחייה הקצרים הספיקה מריאטה רובוסטי לצייר לא מעט פורטרטים, סביר להניח שבמסגרת עבודתה בסדנה של אביה, היא גם עבדה על ציורים שלו, רק שאת זאת לא נדע כנראה בברור לעולם.

מעט מאוד עבודות של מריאטה שרדו.

אחת מהן – Portrait of an Old Man With Boy נחשבה עד שנות ה– 20 של המאה העשרים, כעבודות של אביה.

כנראה שרוב עבודותיה של רובוסטי נמכרו ונשמרו כעבודות של אביה או של ציירים גברים אחרים, כפי שקרה לעבודות אמנות של נשים אחרות. מכיוון שנשים קיבלו הכרה מועטה – כספית ואינטלקטואלית – על יצירות האמנותיות שלהן, רבות מהן נעלמו ואינן מוכרות לנו. עבודות רבות לא שרדו את השנים או נחשבות לעבודות של אחרים.

Marietta Robusti – Portrait of Old Man and Boy (1585)

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    רוני
    09/03/2009 at 7:05 am

    מעניין שעד היום הפחד משתק נשים רבות כל כך.

  • תגובה

    שינוי גודל גופנים