In על אמנות

אמן אורח: גיא רז

 

פגשתי את גיא רז בשנה השלישית שלי ללימודים בקמרה אובסקורה (1993). שנה שלמה היינו משתתפים יחידים בקורס בשם "טכניקות מיוחדות". למדנו שם איך להכין אמולסיות (חומרים רגישים לאור) ולמרוח אותן על חומרים שונים. זה אולי יישמע לא אמין להגיד את זה היום, אבל בכל זאת: כבר אז ידעתי שגיא יצליח.

החיים התגלגלו להם ולא שמרנו על קשר. שמעתי על גיא לא מעט. פגשתי אותו בפתיחה לתערוכה "נקודת השקפה" (שהוא גם מציג בה) במוזיאון תל אביב לפני כחודש. החלפנו אימיילים וטלפונים וביקשתי לעשות לו רשימת "אמן אורח".

 

המשפט הראשון שאמר לי גיא כשהתיישבתי על הספה בביתו היה: "במסגרת הדלות הבלתי נסבלת של מצב האמנות בארץ, אני לא מתלונן, מתייחסים אליי, מכבדים אותי, מעריכים אותי. אני עובד ומציג כל הזמן".

 

גיא רז פועל בשני מישורים, שקשורים זה לזה. במישור אחד הוא היסטוריון החוקר את תולדות הצילום המקומי. במישור השני הוא אמן פעיל מאוד, שעובד ומציג בעשור האחרון ללא הפסקה, בארץ ובעולם. עבודתו של גיא היא אינטנסיבית, קוהרנטית, מתמשכת. הפעולות שהוא עושה מתקשרות אחת לשניה, גורמות אחת לשניה לקרות. כל הזמן.

זה התחיל פחות או יותר בתערוכת בוגרים בקמרה. גיא הציג בלטות (אריחים) צהובות שמצא באתר הפסולת של נווה צדק, עליהן הדפיס (בטכניקות צילום מיוחדות) צילומים. צילומים הקשורים להוויתו הפרטית ולהוויה הישראלית בכלל.  ביניהם – צילום של בית מיוחד במינו: פוטוגרפיה סוסקין.

לאורך השנים דבר הוביל לדבר: הבלטות לתערוכה של הצלם אליהו כהן שגיא אצר ב 1995, שהובילה לתערוכה והספר על סוסקין (2003) , שהובילה לספר "צלמי הארץ", ספר ראשון מסוגו שמקבץ 200 צלמי הארץ מראשית הצילום ועד ימינו. בתווך הספיק גיא לערוך שתי חוברות של סטודיו- מגזין לאמנות (2000- 2001). ההיסטוריה של הצילום בארץ נפגשת אצל גיא כל הזמן עם ההיסטוריה הפרטית-משפחתית שלו: במהלך העבודה על התערוכה גילה גיא תצלומים של המשפחה שלו, שצולמו על ידי סוסקין וצלמים אחרים.

יעקב ושרה רז – 1918 – צלם: אברהם סוסקין

 

 

המבט של גיא הוא מבט מפוכח, סקרן, חוקר, מבקר. מבט שנע בזמן לעבר ובחזרה ולהווה. 

 

כאשר גיא מביט לאחור הוא מפעיל את כישוריו המופלאים כחוקר, נובר, שקדן, שלומד ומציג את תולדות הצילום בארץ, מתוך אמונה חד משמעית בחשיבותה המכרעת (והלא מוערכת מספיק) של עבודת הצלם בקביעת ההיסטוריה: "הרי צלם (אומר גיא) קובע עבור הדורות הבאים את מראה ההווה והעבר. הוא בוחר איזו פיסת מציאות תישאר חקוקה בתודעה הציבורית ואיזו לא".

כאשר גיא מביט על ההווה, הוא מפעיל את העין הביקורתית, המודעת, זו שלא מקבלת את החיים שלנו בארץ מבלי לשאול שאלות, שאלות נוקבות ולא מתפשרות, זו הרגישה, זו שלא מהססת לבדוק ולבחון ולערוך חשבון נוקב עם מקום הולדתו (קיבוץ), עם הצבא, עם הכיבוש.

 

עבודתו של גיא האמן מוגדרת על ידו כעבודה פוליטית- חברתית.

תערוכת היחיד הראשונה שלו – "דיסקית" (1994) – בוחנת את נוכחות הצבא במציאות הישראלית והשפעתה עליה. על קירות הגלריה מודפס פורטרט של דמות חייל אנושית, אנונימית, בוריאציות ובעוצמות שונות. אבל תמיד ללא עיניים. העיניים נמצאות על דיסקית, שמונחת בתוך קופסא בחלל התערוכה.

תערוכת היחיד השניה – "ואדי סידר" (1995)– שהוא הואדי שמקיף את קיבוץ גבע, מקום הולדתו של גיא, מתעדת את עצי הסידריות (עץ הדומים) שמאפיינים את האזור, וראשי חזירי בר תלויים על הגדרות: מנהג בני המקום, שעוסקים להנאתם בציד והצגת הצלחתם וגאוותם כבמופע ראווה פאגני.

 

גיא חוזר שוב ושוב אל אותם המוטיבים, אל אותם הנושאים, מחדש וממחזר תערוכות, כי הרי "שום דבר לא משתנה" בנוף הפוליטי של הארץ.

כך, לאורך השנים מצלם גיא אבני מחסום. אלו הן סדרות של צילומים בהן הוא מתקרב אל האבן ומצלם אותה, כמו פורטרט. אחר כך מתרחק ומצלם את המחסום כולו. כל מחסום והאבן שלו. גיא אומר: "המחסום ואבן המחסום הן היום חלק מהזהות הישראלית. זהות קשה, כואבת, זהות של גושי בטון".

 

אבני מחסום, גיא רז (1992-2004)

 

 

בעבודתו "כיכר העיר" (1996, גלרית הקיבוץ) (שתוכננה עבור כיכר רבין אך לא קיבלה אישור מהגורמים המוסמכים) שואל גיא אחת מהדמויות שצילם הצלם אליהו כהן בשנת  1930 – מתאגרף מתוך סדרת צילומים של אימוני אגרוף בפלמ"ח- ומציב אותה בין שני פסי התכלת של דגל ישראל – במקום מגן הדוד.

בתערוכה "סוכת מציל", (2002, גלריה נלי אמן) הוא מצלם סוכות מציל בחוף תל אביב ובחוף עזה ומציב אותן אחת ליד השניה, כאשר קו האופק הוא אותו קו אופק: זה של תל אביב, זה של עזה.

 

בחרתי להביא כאן את הטקסט שכתב גיא לתערוכה "בדרך לאפרת" (2000, גלריה נלי אמן)

 

 

 

'בדרך לאפרת'

 

"מ 1983 – ועד 1985 הייתי משתין מאחורי קבר רחל, כשהייתי מחכה לטרמפים לבסיס הצבאי של גדוד 50. הגדוד היה אז בפרבריה המזרחיים של בית לחם בשכונת בית סחור, על סף המדבר, צופה להרודיון, על יובליו של נחל דרגות. המחנה של גדוד 50 נקרא מחנה "שדמה", על שמן של שדמות בית לחם בדרך אפרתה שם נקברה רחל אמנו. זהו מחנה צבאי בריטי במקורו שהפך לירדני, ישראלי, פלסטיני, כמיטב המסורת של מחנות צבאיים הבנויים על אותה תשתית, העוברת מידיו של צבא אחד לידיו של הצבא הבא אחריו. הדרך לאפרת היתה חלק מדרך גב ההר התנ"כית שחיברה את ירושלים לבאר-שבע, דרך בית-לחם וחברון, במשך כ3000- שנים. במשך אלפי שנים היתה הדרך הזו מסלול עלייה לרגל של יהודים הבאים לפקוד את קברי האבות.

מאז פרוץ האינתיפאדה, בדצמבר 1987, הוקם מחסום צבאי-צה"לי בואכה בית-לחם. המחסום מפקח על התנועה הנכנסת ויוצאת מן העיר ואליה ומגביל את זרימת התנועה היהודית והערבית כאחת. אך מצב הביטחון המחמיר הקשה על תנועת כלי הרכב בדרך לאפרת וכדי לעקוף בעיה נקודתית זו נסלל כביש עוקף בית לחם שחיבר את ירושלים לגוש עציון וחברון לאורך המדרון התלול של הר גילה (בית ג'אלה). הכביש הרעוע שנסלל בחופזה התפורר בגשמים ולא היווה ציר תנועה בטוח ומהיר ואז נהגה רעיון המנהרות שעוברות במעבה האדמה, מתחת לפרבריה המערביים של העיר בית לחם. נכרו שתי מנהרות: מנהרת גילה – באורך של כ750- מ' ומנהרת רפאים באורך של כ1500- מ'. המנהרות מהוות למעשה חלק מהדרך החדשה לאפרת, אלא שבית-לחם לא קיימת עוד על הדרך לאפרת. בספטמבר 1996 נפרץ פתח במנהרה הארכיאולוגית – מנהרת הכותל. פריצה זו גרמה לגל של מעשי אלימות שהתפשטו עד לאזור קבר רחל וגרמו לקורבנות משני הצדדים.

כתגובה למהומות הדמים הללו נעטף המבנה הישן של קבר רחל בחומות בטון ואבן, ליצירת, "מתחם מוגן". התוצאה היא מין  מבנה היברידי שחציו מקום קדוש וחציו מתחם צבאי, המוגן על ידי ארבעה מגדלי שמירה. גם בתי שימוש ציבוריים נפתחו במתחם וחיילים, מן הסתם, כבר לא משתינים מאחורי הקבר.

בעבר שימשו חפירות תת-קרקעיות למטרות קבורה או התבצרות. כריית המנהרות הללו, שאין להן תקדים ברשת הכבישים הישראלית, פתחה סוגיות רבות לדיון: א. אין יותר צורך במחסומי דרכים, שכן אפשר לייצר בעזרת מנהרות וגשרים דרכים מחלקי מדינה שונים מבלי לעבור למעשה על אדמת המדינה השכנה. ב. עיקרון המנהרה והכביש העוקף מבטל כל אפשרות למפגש ודו שיח. ג. אם וכאשר פתרון שכזה ייושם בכל המעברים בין שטחי הפלסטינים ליהודים, מדינת ישראל תהפוך לארץ חלולה ומנוקבת, מדינה של מנהרות וגשרים.

התמרור המסמל מנהרה הוצב בכבישי הארץ והצטרף במסגרת עבודתי למערכת הסימנים שמייצגת בעיני, לצד אבני המחסום, "מופשט פוליטי"

בדרך לאפרת (כביש המנהרות), גיא רז, 2000

 

בשנת 1995 קיבל גיא רז את פרס "אמן צעיר" ובשנת 2000 את פרס "שר המדע והאמנות" מטעם משרד המדע והאמנות.

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    מלוכסנת רחוקה
    06/05/2004 at 2:56 am

    ויפה לך על הפרגון!
    אכן מצב התרבות והאמנות בארץ מעורר דאגה. אבל לרוע המזל לא נראה אור באפלה. במצב מדיני כמו שאנחנו תקועים בו זה רק יילך וייעלם.

  • תגובה

    שינוי גודל גופנים