Videozone - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי נשי - פוטותרפיה

Videozone

במסגרת אירועי Video Zone, הביאנלה הבינלאומית לוידיאו, שהתקיימו בסינמטק תל אביב, מוצגות מספר עבודות וידיאו בגלריות ומוזיאונים.

במוזיאון הרצליה (שמפתיע לטובה כל פעם מחדש) ראיתי 14 עבודות.

(ואני לא הולכת לכתוב פה על כולן, לכו לראות…)

 

מריה מרשל

אמנית ילידת בומביי הפועלת בלונדון, מציגה שלושה סרטי וידיאו, שמוקרנים על הקיר, בשלושה חדרים שונים, הסמוכים זה לזה.

שלושתם מרשימים ומעניינים, אך אחד מהם, Don't let the T-Rex get the children, פשוט היכה בי בעוצמה כל כך גדולה, שלא יכולתי להפסיק להביט בו.

זה מתחיל בתקריב על פנים של ילד צעיר, ספק מחייך, ספק מעוות בעווית כאב משונה. המצלמה מתרחקת, לאט-לאט נחשף הגוף של הילד, ארוז בתוך כותנת משוגעים תכלכלה, הילד מביט כל הזמן אל תוך המצלמה, אל תוך עיניי הצופה. המצלמה ממשיכה להתרחק, כל הזמן מביטה על הילד ממבט-על. הילד יושב על רצפה של כריות, וכאשר המבט מתרחק עוד ועוד, רואים את הכריות גם בקירות, הסוגרים על הילד: תא מרופד לחולי נפש.

הסרט חוזר על עצמו בלופ, פעם ועוד פעם. בשקט מוחלט. כל סיבוב כזה חיכיתי, ציפיתי, שמשהו ישתנה. שהוא לא יהיה שם, שיקפוץ, שירוץ, שיחייך באמת…

כל כך הרבה יופי. וכל כך הרבה כאב. ואימה. ובדידות ותהום אינסופית שנפרשת מול העיניים.

 

Don't let the T-Rex get the children. 1999, Maria Marshall


גיל יקובסון מציג מיצב וידיאו, בשם "קליידוסקופ".

שלושה מבני בטון דמויי מסגד, קשיחים, קרים, אפורים, בחדר אחד אפל אחד. כשמרימים את המבט לתקרה, אפשר לראות דימויים רכים, צבעוניים, משתנים, עגולים, נוזליים, כמו הדימויים שיוצר קליידוסקופ קטן. מפתיע, עובד על המתח שבין הנוקשות והרכות, האפור והצבעוני, הסטטי והמתנועע.

גיל יקובסון – "קליידוסקופ"

 

דורון סולומונס, "אחים לנשק (לא סרט פוליטי)"

ממש לא סרט פוליטי. 16 דקות של סיפור על זוג תאומים סיאמיים, מחוברים. ועל מה שביניהם. "שיפוץ" הארכיטקטורה של הערים הפלסטיאיות, אוטובוס ישראלי מתפוצץ כשהוא נעצר בתחנה, אנשים נבדקים על ידי שומרים בכל מקום אליו מגיעים בתקווה לבלות, לקנות, לשתות קפה, תהלוכה של ילדים פלסטינאים חמושים, בהילוך איטי מקפיא את הנשמה, הדמייה של פיצוץ אנשים ומבנים, כאשר המטרות בצבעי הקשת.

התאומים מכים אחד את השני, עם פטיש פלסטיק מיום העצמאות, רבים, יורים אחד בשני.

לא פוליטי.

דורון סולומונס, "אחים לנשק (לא סרט פוליטי)"


היראקי סאווה – "
"Gallery Observatory

הוא אמן יפני צעיר, שחי ועובד בלונדון.

שלושת העבודות שהוא מציג במוזיאון, עוסקות בקנה מידה, בערעור היחסים המוכרים של מרחב, גודל, תנועה במרחב וזמן. בתעתועי ראייה, במבט שונה על העולם.

מטוסים קטנים טסים בשמי חלל סגור של דירה. היחסים המוכרים – המטוס גדול, הדירה קטנה – משובשים. המטוסים, דגמים קטנים מעופפים. הדירה – דירה רגילה, היינו מצפים לראות בה אנשים מתהלכים, חפצים ביתיים. אבל בחלל הביתי הזה נעים מטוסים זעירים. בשקט מוחלט. כמו בתוך קופסא סגורה.

בעבודה אחרת, שוב, מטוסים במה שנראה מפגן ראווה. מקרוב, רואים את המטוסים שמונחים על דפי מחברת ויד מחזיקה את המחברת, מדפדפת בדפים. כמו בציורי אנימציה קלאסית. על כל דף מצויירת קבוצת מטוסים, הדפדוף מעניק להם את התנועה.

HIRAKI SAWA, Dwelling, 2002, Digital video on DVD

 

המשך יבוא…

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    אלעד
    30/11/2004 at 8:24 am

    העבודה של דורון מאכזבת ובאנלית.
    רק היפאני מצוין. גם העבודה של הפולני עם הצרעה ההפוכה על גבה בשעת חייה האחרונה מרשימה. אם כי חן שיינברג הישראלי כבר הפך ג'וק על גבו חצי שעה לפניו.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות