Archives:

הטבע, כהרגלו, אדיש לזוועות שמחוללת האנושות. בתוך כל הטירוף, השנאה, הדם שנשפך, אני מוצאת אי של שקט, יופי מבושם בפריחה שמשתוללת על העציצים הגדולים במרפסת שלי.בפעם הראשונה זה שנים – ארבעה…

הוא כל כך רצה בן.שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה והמפואר, עם הניחוח הצרפתי.הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.אחרי הלידה שלי.שוב ושוב הכניס אותי…

לפני שהיא עזבה, היא חיבקה אותי עם כל הגוף והצמידה את השפתיים שלה ללחי השמאלית שלי דקות ארוכות. ככה מנשקים אצלנו, היא אמרה לי. משאירים סימן שלא ישכחו אותנו. כתם ורוד…