על הגעגוע

השבוע שאלה אותי רוני אם אני מתגעגעת לקיבוץ.
בגדול – ממש לא.
ובכל זאת?
תוך כדי שיחה שוטטתי בתמונות שצילמתי שם פעם ונתקלתי בזו.

שלחתי לה שתראה, והסברתי, זה חדר האוכל, והחלונות שרואים בין הסיגלונים, זה המטבח.
עשר שנים עבדתי במטבח, זה השביל שהייתי רואה כל יום בשש בבוקר (כשהצלחתי להגיע בשעה הזו, שעה קשוחה למי שאוהבת לישון בבוקר)
למטבח אני מתגעגעת. לתשוקת הבישול, לכל מה שלמדתי שם, לאנשים שהיו לחברים הכי טובים שלי, ליצירתיות, לכייף שהיה שם, השירים בקולי קולות, ארוחות העשר המושחתות של הצוות.
ולרחבת הדשא שמתחת לסיגלון מצד ימין, שם דור התחיל ללכת, על הדשא המנוקד בפרחים הסגולים שנשרו מהעץ.
וכל הזמן התנגנן לי בראש שיר הילדים המקסים של Maria Elena Walsh, שיר על הסיגלון, jacaranda בספרדית.

Share

פרוייקטים אחרונים:

עיצוב ובניית אתרים

  • אתרי תדמיתיים
  • אתרי מכירה
  • לעסקים ולפרטיים

עיצוב לדיגיטל

  • ממשקי משתמש
  • מצגות
  • כרטיסי ביקור
  • מודעות
  • אלבומים דיגיטלים
  • ספרים דיגיטלים

צילום

  • צילום פורטרטים עסקיים ואישיים
  • צילום אוירה
  • צילום יח"צ
  • צילום מוצרים

עיצוב לדפוס

  • כרטיסי ביקור
  • מודעות
  • הזמנות
  • ספרים

עבודות נבחרות:

דברו איתנו !

Please prove you are human by selecting the Truck.

אליסיה שחף

054-4320663

[email protected]

Share

נשים יוצרות מציאות

כשראיתי את הקול קורא שפרסמו דבורה מורג וענת מנדיל לתערוכה שתעסוק במחווה לחלוצות מהעמק, המחשבה הראשונה שעלתה הייתה להתחבר לאישה מגזית.

ביליתי הרבה מאוד שבתות שמחות בתור ילדה בקיבוץ גזית (אולי בגלל זה חשבתי שיהיה נפלא לחיות בקיבוץ, מה שהתברר כטעות, אבל זה כבר סיפור אחר). תמיד הרגשתי, שעמק יזרעאל הוא המקום הכי יפה בארץ.

ככל שחשבתי על זה עוד, הבנתי שאני רוצה קשר יותר עכשווי מבחינה רגשית.

מרים דיין היא בת קיבוץ שריד. אנחנו מתרגלות יוגה נשית באותו מקום הרבה מאוד שנים, לפני כשנתיים הבנו שיש לנו עבר משותף. בנזוגה התגורר בקיבוץ מצר, הוא הגיע לשם כחבר גרעין מקביל לגרעין אליו הצטרפתי כשהכרתי את בן הזוג שלי.

באחת השיחות בקפה שאחרי היוגה השבועית, שאלתי את מרים אם יש אישה מיוחדת מהקיבוץ שלה שהיא יכולה לספר לי עליה.

בצניעות המאפיינת אותה היא סיפרה על אמה, אילזה קפלנר, שנולדה בברלין, הוריה שלחו אותה ללונדון כשהרגישו שמשהו רע עומד להתרחש בגרמניה, שם למדה בבית ספר לאחיות ובסוף המלחמה הגיעה לישראל, לקיבוץ שריד. שם שימשה כאחות.

הייתה חלוצה כאחות מלווה הריון ולידה ובטיפול ברפואה אלטרנטיבית, שני תחומים שלא היו נפוצים באותם ימים.

כשהקשבתי למרים מספרת על פועלה של אילזה, ראיתי את עצמי שוב בחדר הלידה, ילדה כאובה ומפוחדת וחשבתי, איזו חוויה אחרת זו הייתה אם אישה כמו אילזה הייתה שם איתי.

מרים היא מרפאה בעיסוק בהכשרתה. לפני כשש שנים היא הצטרפה לקורס מורות ליוגה נשית. היא לא התכוונה לעשות הסבה מקצועית. בפועל, זה בדיוק מה שקרה.

כשהיא סיפרה לי על אמה, הצבעתי על הקשר בין העבודה של אילזה עם נשים לבין המעבר של מרים ליוגה נשית.

בתערוכה שתיפתח מחר בגלריה מירווח בהרדוף אני מציגה צילום אחד בשם "מודרה" ("מחווה" בסנקסריט).

Share

כשאין מה להפסיד

בשיא הייאוש, רגע לפני שאני מרימה ידיים ומשתבללת אל תוך החיים הנוחים שלי, אני חושבת על האמהות.
להן לא היה מה להפסיד והן יצאו לרחובות.
החוק קבע שאסור להתקהל (אז לא היה תרוץ קורונה) ולעמוד במקום אחד אז הן הלכו במעגלים סביב הכיכר המרכזית בעיר.
הן חטפו מכות מהשוטרים הרכובים על הסוסים שלהם, הן נגררו אל תאים אפלים בתחנות משטרה.
שם הרביצו להן, הטרידו אותן, אנסו אותן. חלקן נעלמו, חלקן נרצחו.
הן חזרו שוב ושוב אל הכיכר.
נשים מבוגרות וצעירות. אמהות וסבתות.
איימו עליהן, אמרו עליהן שהן פורעות חוק. שאלו אותן מה זה יעזור.
אמרו שאי אפשר להחליף את השלטון.
אבל הן לא עזבו את הכיכר.
בחום ובקור ובגשם ותחת פרסות הסוסים ומקלות השוטרים.
לקח זמן אבל המציאות השתנתה.
את מי שאי אפשר היה להחליף החליפו.

אולי יש עוד תקווה, אני אומרת לעצמי.

קצת רקע הסטורי על האמהות

שוטרים רכובים על סוסים מפזרים את המפגינות והמפגינים.אני לא יודעת את שם הצלם, רק יודעת שהוא צולם בכיכר מאיו בבואנוס איירס, בזמן השלטון של החונטה הצבאית.
Share

family stories

הוא כל כך רצה בן.

שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה עם הניחוח הצרפתי.

הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.

אחרי הלידה שלי.

שוב ושוב הוא ליווה אותה לקצב הזה, שגירד וגירד והוציא ממנה עוד תינוקת, ועוד אחת.

לפני שיצאה הייתה נפרדת לתמיד, אומרת שהיא הולכת לאיש שיוציא ממנה את התינוקת.
אף פעם לא אמרה לי אחותך אבל אני הבנתי.

רק ביקשתי שתחזור.

שתבטיח לי שהיא תחזור.

היא לא יכלה להבטיח.

אני לעולם לא אשקר לך, שיקרה לי.

Share

family stories

בעשר בלילה התחילה תהלוכת המאהבות.

חמש עורבניות שחורות, רעלות תחרה מנסות להסתיר את פניהן, נכנסות לחלל הצפוף והמחניק, ספוג ריחות של מאות ציפורנים לבנים מרקיבים.

כולן תמירות ושופעות חזה, על פרקי ידיהן צמידי זהב דקיקים, גם לאמא יש כמה כאלה בשידה שלצד המיטה.

אנשים באים והולכים, אנחנו יושבות כל הלילה, מחכות לשעות הבוקר כדי לסיים עם הזוועה הזו. כבר עדיף לקבור אותו ודי.

כל כניסה של בן או בת משפחה, חברה או שכן גוררת התפרצות בכי בלתי נשלטת, של אמא או של סבתא, לפעמים גם שלי.

כשהעורבניות הגיעו הסתכלתי על אמא וציפיתי לתגובה.

שתתפרץ, שתתלוש להן את השיערות, מה הן מחפשות כאן.

אבל אמא, כמו אמא, תמיד מנומסת להפליא, מזמינה אותן לשבת איתנו בחדר, היא מגדילה לעשות וסוחבת כסאות מחדר אחר, אישה מנומסת, אמא שלי.

כל כך הרבה התאפקה, ברור שהיא תסיים את חייה בבית משוגעים.

Share

בית מלאכה לכתיבה – case study

רוני גלבפיש היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה.
השנה יצא לאור ספרה השלישי, "בית מלאכה לכתיבה" והחליטה שהגיע הזמן לעשות שינוי משמעותי באתר שלה.
הלוגו שיש לי כרגע הוא כבר לא רלבנטי, היא הסבירה לי. הייתי רוצה להשתמש בשועלה שעל הכריכה של הספר שלי.

התחלנו תהליך ארוך של ניסיונות לפשט את השועלה. רוני דיברה על אוריגמי ואני התחלתי לצייר.
שלחתי לה סקיצות עד שהיא קפצה משמחה ואמרה: זה ! זה זה ! הללויה 🙂

השלב הבא היה בחירת הצבעוניות.
בניתי פלטה של צבעים, שהיא תוצאה של הצבעים שרוני אוהבת, הצבעים הקיימים בספר החדש
וצבעים משלימים ומבליטים.
צבעתי את השועלה החדשה עד ששוב רוני קפצה משמחה ואמרה, זה זה ! הללויה 🙂

האייקון מוכן, הצבעוניות נבחרה, הגיע השלב של הלוגו עצמו – השועלה והשם שלה, בית מלאכה לכתיבה.
לי גם היה ברור שהשם של רוני חייב להופיע בתוך הלוגו, בכתב היד שלה. שלחתי אותה לחתום את שמה על נייר לבן ולשלוח לי.
ואז הכל התחבר.
כמובן שזה לא קרה בפעם אחת, היו הרבה התלבטויות בדרך ושינויים.



ניגשנו לבניית האתר, שכמובן עבר תהפוכות לא מעטות עד שהגענו למנוחה ולנחלה.
באותה תקופה קיבלתי הזמנה להשתתף בתערוכה בבית הספר לאמנות מוסררה ועבדתי על סידרה שקראתי לה קלפי לילית.
השתמשמתי באותיות מאלף בית עברי קדום וכשהראתי אותם לרוני, היא שאלה בהיסוס אם אפשר לעשות משהו דומה בשביל האתר שלה.
כך, עיצבתי אייקונים של כל אחד מתחומי הפעילות של רוני.
לכל תחום פעילות הצמדתי אות מאלף בית עברי וכל אחד גם קיבל צבעוניות משלו.


אתר הוא יישות דינמית, אני בטוחה שהוא עוד ישתנה עם הזמן ועם שינוי הצרכים והפעילויות של רוני.
כיום האתר עומד, שמח וגאה, והמחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל עם סיום העבודה הייתה כשרוני אמרה לי:


עכשיו זה מרגיש לי בית.

Share