אי שם בתחילת המילניום פנתה אליי אודליה, אחת הבנות של תמר בורנשטיין לזר וביקשה הצעת מחיר לבניית האתר של קופיקו.
לא נולדתי בארץ ולא גדלתי על קופיקו, אבל פגשתי את הספרים דרך הילדים שלי.
אחרי שכל העניינים הטכניים סודרו ונחתמו, ביקשתי לפגוש את תמר.
באתי אליה מצויידת במצלמה, כמובן. (אבל אין לי מושג איפה כל הצילומים שצילמתי שם, הנגטיבים קבורים בתוך קופסאות עצומות שאני חוששת לפתוח, שמא אשקע שם ולא אצא עד יומי האחרון).
תמר ארחה אותי בביתה הגדול והעמוס בפתח תקוה.
עברו עשרים שנה מאז, ואני עוד זוכרת את האנרגיות היצירתיות של תמר.
היא כל הזמן כתבה, פיסלה, וציירה.
אני זוכרת את הפסלים הלבנים והענקיים מסביב לבריכה, כולם מעשה ידיה.
אני זוכרת את קירות הבית עמוסים בציורים ופסלים של תמר.
הקשבתי לתמר, שפעה סיפורים ורעיונות, היא חקרה אותי ואמרה שבטוח תכתוב על אירוע בחיי שעניין אותה במיוחד
בנינו אתר מקסים, צבעוני ויצירתי כמו תמר, ולא שמרנו על קשר.
כשקראתי על מותה של תמר חשבתי, איזה חיים יצירתיים ומלאים היא חיה, וכמה עצוב שהיא כבר איננה.
את ורדה מור ז"ל פגשתי כשהיא השתתפה במועדון צילום הרצליה, אותו ניהלתי.
היא סיפרה לי שהיא עובדת מזה שנים רבות על סידרת צילומים של תיבות דואר.
היא גם אמרה שהיא חולמת להוציא ספר צילומים לאור.
ראיתי כמה צילומים ועודדתי אותה להמשיך לצלם ולהגשים את החלום שלה.
היא הקשיבה לי וגם ביקשה שאעזור לה בבחירת הצילומים, יש לי אלפים היא אמרה לי.
התחלנו תהליך עבודה שבו מיינתי וצמצמתי את מספר הצילומים.
ואז ניגשנו למלאכת העיצוב והעימוד של הספר.
הצעתי לורדה עיצוב מאוד מינימליסטי, שיתן הרבה כבוד ומקום לצילומים היפים שלה והטקסטים שהיא כתבה שמלווים אותם.
הוספתי נגיעה עיצובית פשוטה אבל משמעותית של מספור העמודים וקווים תוחמים.
ורדה אהבה את התפיסה העיצובית שלי ותוך זמן קצר הקבצים הועברו לדפוס והספר יצא לאור.
את ההשקה של הספר ורדה בחרה לקיים בתולעת ספרים במאז'ה, היה אירוע מרגש (ומאוד טעים).
מאוד הצטערתי לשמוע שורדה נפטרה כמה שנים לאחר ההשקה המוצלחת ההיא.
עם זאת, אני שמחה שעזרתי לה להגשים חלום.
(לחיצה על הדימוי להגדלה)
כשאמא שלי נפטרה, לקחתי אליי את כל צילומי המשפחה. הם הצטרפו לעוד שני ארגזים לא קטנים שכבר היו בבית שלי.
לאחר כמה חודשים, התחלתי לעבוד על סידרה חדשה, בנסיון לעבד את האבל ולענות לשאלות של אחותי על המשפחה שלנו.
לסידרה קראתי something is wrong. כולם היו כל כך יפים וחכמים והחיים הצטיירו מבטיחים ומוצלחים. אבל משהו השתבש בסיפור הזה.
ואז שוב השתבש. ואז שוב.
יש בסידרה צילומי משפחה שסרקתי ועיבדתי דיגיטלית במשך חודשים ארוכים, וגם טקסטים קצרים שכתבתי.
הכל מאוד צבעוני ויפה, השיבושים רוחשים מתחת לפני השטח.
את הסידרה הדפסתי על נייר ועל שקפים ומסגרתי בארגזי אור, חלקם הוצגו במספר תערוכות, מדי פעם אני מתבוננת בהם.
לאחרונה הבנתי, באופן עמוק וחד משמעי, שהמשפחה הגרעינית ההיא, זו שלתוכה נולדתי וגדלתי, לא קיימת עוד.
ואין דרך לחבר את השברים.
אז חזרתי לסידרה ההיא, הפעם עם ניירות, דבק ומספריים.
כי הרגשתי שאני חייבת את החומר.
הפעם אני כבר לא מנסה להסביר או לתקן.
רק לנסות לגעת.
עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.
אלסה היא האמנית האחרונה שצילמתי במסגרת הסידרה הזו.
היא ביקשה שאצלם אותה במרכז קהילתי ביבנה, העיר בה היא מתגוררת, שם היא עובדת עם נשים מבוגרות.
הן יוצרות עבודות יד מסורתיות, משמרות את הידע ונהנות מהעיסוק המשותף ותחושת משמעות ביומיום שלהן.
עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.
יעל יצאה אליי והלכתי אחריה אל הסטודיו שלה במקלט ציבורי.
לקח לי כמה רגעים להסדיר את הנשימה ולהגיד לעצמי שאני אהיה בסדר שם מתחת לפני הקרקע.
השיחה עם יעל הייתה כל כך נעימה ששכחתי את המועקה הראשונית.
תהליך העבודה שלה מרתק, לא יכולתי שלא לצלם (גם) וידיאו קצר שמתעד את העבודה המדוייקת והסיזיפית והסאונד שהיא מפיקה.
עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.
אמירה פודי מתגוררת בישוב קטן וציורי בעמק יזרעאל, אחד האזורים האהובים עליי ביותר.
פגשתי אישה חזקה וידענית, שהולכת בדרכה האמנותית ביד בטוחה ותשוקה אדירה.
היא סיפרה לי על עבודתה, על מקורות ההשראה שלה ועל חייה בתוך קהילה קטנה ומשפחתית.
עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.
במסגרת העבודה על הסידרה הזו נסעתי לכל מיני מקומות בארץ.
המקום היחיד שממנו פחדתי הוא ירושלים.
משהו בעיר הזו מבלבל את חוש ההתמצאות שלי, שהוא גם ככה לא משהו.
מרוב לחץ אני לא מקשיבה לוויז והולכת לאיבוד.
תמיד.
וברור שבדרך לסטודיו של יעל סרלין, על אף ההסברים המאוד ברורים שלה, חניתי רחוק ממש והלכתי מלא ברגל באזור תעשיה מאובק ורועש בצהרי יום חם מאוד.
מזל שיעל כזו מעניינת ומארחת מדהימה, כל כך נהניתי מהביקור אצלה, מהאמנות שלה והשיחה איתה.
עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.
את אינגה אני מכירה שנים רבות. למעשה, זו לא הייתה הפעם הראשונה שבאתי אליה לסטודיו.
זכרתי את הכניסה לבניין מפעם, בשכונה שקטה ברמת השרון.
יש בסטודיו רחב הידיים של אינגה אור מושלם, שנכנס דרך חלונות גדולים דרכם אפשר לחוש את הטבע מתבונן פנימה.
