חייבת אמנות

שבת שמשית אחרי כמה ימי גשם, ראשונה מאז היציאה מהסגר האחרון, היא שבת מושלמת לטיולים בטבע.
בינתיים, הטבע יחכה.
כל מה שאני רציתי זה לראות אמנות.

* * *

התערוכה של שירי רפאלי, באוצרותו של יאיר ברק, מכשפת, ולא רק בגלל השם שלה.
האוירה, הדימויים האניגמטיים, משכו אותי אליהם, רציתי להשאר שם עוד ועוד,
לשמוע את מה שהם מספרים.

שירי רפאלי "הלחש", אוצר: יאיר ברק, מקום לאמנות

* * *
באתי לבית האמנים כי רציתי לראות את התערוכה של לוסי אלקיויטי יקירת ליבי.
הייתי צריכה להוריד לרגע את המסכה כדי שהיא תזהה אותי, אבל עשינו סלפי עם מסכה,
שלא נשכח לרגע באיזו הזיה אנחנו חיות.

צריך להיות בחלל האינטימי כדי לחוש את החומר, את התנועה ואת היופי שבעבודות של לוסי.
התבוננתי בתשומת לב ואמרתי ללוסי, שזה דומה לעבודות הקודמות שלה, אבל גם שונה.
עבודות מרגשות של לוסי באוצרות חכמה של טלי כהן גרבוז.

"מאחורי הזמן", לוסי אלקיויטי, אוצרת: טלי כהן גרבוז, בית האמנים תל אביב

* * *
בחלל הגדול בקומה העליונה – תערוכה מפתיעה ויפה-יפה של רישומים שאצר אריה ברקוביץ.
יש לי יחס מיוחד לרישום, כזה שאין לי עבורו מילים חכמות להגיד עליו.
משהו במינימליזם, בניקיון של קו שחור על נייר לבן תמיד מעביר בי צמרמות.
אהבתי במיוחד את העבודות של שחר יהלום, עידו מרקוס וצוקי גרביאן (הפחות מינימליסטי בקו,
מרגש באופן שונה ומיוחד)

* * *
אני מקשיבה לפודקאסט המרתק של אילת זהר"המצאת היפניות" והייתי סקרנית לגבי התערוכה שלה.
הגעתי באמצע השיח גלריה אז יכולתי להיכנס לתערוכה לבד ולשהות בה כמה זמן שרציתי.
זה היה כמו להיכנס למערה של אלי באבא, התעכבתי על הפרטים הרבים שהיו מונחים על הרצפה
(וגם שמעתי קצת מההסבר של אילת על הסיבה)

אילת זהר, "על הגעגוע", הלובי מקום לאמנות


* * *
חזרתי הביתה מהמסע הקצר הזה מלאת אנרגיות, בתחושה של חיים נורמליים,
לב מלא יופי והמון אויר בנשימה.

Share

על אהבה ודכאון

בחודשים האחרונים אני עובדת על סרט אנימציה קצר. שעות ארוכות ומהנות יושבת ומציירת ומקשיבה לכל מיני פודקסטים מעניינים.
היום נזכרתי שראיתי המלצות על הפרק בנושא דכאון לאחר לידה של רוני קובן הנהדר.
אני מציירת ומקשיבה ופתאום רואה את התינוקת הקטנה, בוכה ובוכה, אמא שוכבת במיטה, רואה לא רואה אותה, והיא לא זזה. הבכי מפסיק רק כשאבא נכנס לחדר ומחבק ומערסל את התינקות.
כל עוד אמא שלי חיה היא סיפרה לי (שוב ושוב) שהיא עברה לידה מאוד קשה ושכבה כחודש במיטה בתרדמת לאחר הלידה שלי.
וזו הסיבה ששנים רבות היא סבלה ממיגרנות.
אף אחד לא דיבר איתה על דיכאון אחרי לידה.
לפני שנה, דודה שלי, אחותה של אמא שלי, אמרה לי שאני כבר מספיק מבוגרת כדי לספר לי את האמת (הגיע הזמן, כאילו לא ידעתי…) וסיפרה לי שבלילות היא והייתה שומעת אותי בוכה בלילה ורצה במדרגות להרגיע אותי (ההורים שלי והדודים שלי גרו באותו בניין), פותחת את הדלת ורואה את אבא שלי מערסל אותי ובוכה.
מאז, התמונה הזו לא יוצאת לי מהראש.
היום, כששמעתי את הנשים מדברות על התחושות שלהן לאחר הלידה, פתאום הייתי התינוקת הזו שאמא שלה לא הייתה מסוגלת לאהוב אותה.

Share

רונית

השיחה מרונית קצת הפתיעה אותי.
רק יצאנו מהסגר הראשון, הטראומטי מכולם, חודשים רבים עברו מאז שמישהי התעניינה בצילום. למי היה בכלל כוח לצילומים כשהאוירה הייתה של סוף העולם…

הכל היה פשוט, כאילו לא הייתה קורונה בעולם.

דיברנו, רונית הסבירה לי מה היא מבקשת. היא פיזיוטרפיסטית, בונה לעצמה אתר חדש, מאוד ממוקדת בקליניקה הביתית שלה.
קבענו שאגיע אליה, היא ארגנה שני מטופלים והיה סשן נהדר.
איך אני יודעת שהיה נהדר? כי רונית אמרה לי שהיא לא אוהבת להצטלם, שהיא לא מצטלמת.
וכשהיא ליוותה אותי לאוטו (סחבתי לשם חצי סטודיו) היא אמרה לי שהיא ממש נהנתה.

Share

*

את הטקסט הזה כתבתי בשנה שחגגתי 44, הגיל בו אבא שלי מת.
אני כבר לא אוכלת בשר ולא מעשנת, אבל עדיין שומעת אותו מדבר אליי.

היא עומדת במטבח ומבשלת. היא אוהבת את מעשה הכשפים הזה. בחירת המרכיבים, בישול, טיגון וערבוב טעמים שתמיד יוצרים משהו חדש לגמרי.
שני בצלים. פורסת אותם לקוביות קטנות, מקפידה לעשות זאת ליד הכיור כשהמים זורמים. ככה בוכים פחות. מוציאה סיר מהארון ושופכת מעט שמן זית, מחכה קצת ואז הבצל. מביאה את הבשר מהמקרר, משאירה את המקרר פתוח, אין טעם לסגור אותו, היא צריכה להוציא משם עוד הרבה דברים.
היא שוטפת ידיים וניגשת לסלון, מדליקה את הרדיו. לא רוצה לשמוע חדשות או דיבורים. רק מוזיקה. חוזרת למטבח והבצל כבר די זהוב אז קולפת כמה שיני שום, חותכת אותם לרבעים וזורקת לסיר, אחר כך פלפלים אדומים חתוכים לקוביות. הבית מלא בריחות הבישול, תשימי כבר את הבשר, הכל ישרף. היא מרגישה אותו מתנשם לידה, מדליק לה סיגריה. איך הגעת לפה? הריח הטריף אותי, את יודעת איך ריחות משפיעים עליי. בטח היא יודעת. זה החוש הכי מפותח אצלה. ירשה ממנו, כנראה. בולונז, נכון? זה כל כך הזכיר לי את ימי ראשון בבוקר. תוסיפי קצת מלח. ועגבניות. שכחת עגבניות. היא מסתובבת אליו להגיד לו שיפסיק לבלבל לה את המוח, שיביא כבר מאפרה, וכוס יין אדום יעזור עכשיו. אבל הוא כבר לא שם.

בכל בית, ישנו נמר שמסתובב ללא נחמה.

Share

על הגוף #3

זה היה עולם של סרטים.

הלכנו לקולנוע כדי להתאהב בשחקנים החתיכים וללמוד מהשחקניות היפות איך להיראות.

היה להן קו דקיק של שיער מעל העיניים, הגבות שלי היו עבות וחומות.

אמא אמרה שהשיער של הגבות שלי כל כך ארוך שהוא מסתבך לי עם הריסים.

שעות ארוכות ישבתי ליד שולחן הפורמייקה הצהוב במטבח וניסיתי למרוט את הגבות שלי.

ארבעים שנה אחרי, אני עדיין יכולה לחוש את הכאב, הפרצוף מתכווץ לי עם כל משיכה.

Share

על האחריות

מה שאת עושה זה תרפויטי, אמרה לי הפסיכולוגיות בזמן שצילמתי אותה.
אבל אני לא יכולה להגיד את זה, אין לי הכשרה טיפולית.
אני אומרת לך, היא ענתה לי. חוצמזה, למדת פוטותרפיה, נכון?
כן, אבל. אני מרגישה אחריות גדולה כלפי המצולמות שלי, ואני תמיד מדגישה שאני לא מטפלת.
בעיקר, כי יש לי אלרגיה קשה לכל מיני מרפאים שלמדו אצל מרפא/ה שקר כלשהו ועכשיו הם יתקנו את כל מה שמקולקל בגוף ובנפש.
ואני רוכשת כבוד גדול לאנשי מקצוע, ששקדו ולמדו והתנסו ועדיין שומרים על צניעות ולא מתיימרים לתקן את כל מה שמקולקל בגוף ובנפש.
את לא מתיימרת לתקן הכל, אמרה לי הפסיכולוגית. את מעניקה למצולמת שלך תחושה טובה, מציעה לה לראות את עצמה כמו שאת רואה אותה, בעיניים אוהבות וללא שיפוט וביקורת.
נכון, זה בדיוק מה שאני עושה.
אז אם כן, זה תרפויטי. תקבלי את זה, תגידי את זה בלי פחד.
אז אני אומרת.

Share

על הגוף #2

ביום החתונה שלי אמא התווכחה איתי שאני חייבת להתאפר.

רק כשהיא כמעט ולא תקשרה ראיתי אותה בלי איפור.

היא נראתה חולה, אפילו שהמחלה שלה לא הייתה בגוף.

Share

על הגוף #1

השיניים של פ. היו קצת עקומות, אז התקינו לה גשר כדי ליישר אותן.

השיניים שלי היו ישרות להפליא, אז לא היה צורך ביישורים כואבים.

בלילות חלמתי על שיניים שמתפוררות ומתכות שנתקעות בין הרווחים.

Share

הגוף כמצע

אנה מנדייטה נולדה בהוואנה שבקובה ב- 1948.
בגיל 12, לאחר שאביה הצטרף לכוחות נגד מהפכני נגד קסטרו, נשלחה לארצות הברית.
בשנת 1966, השנה שבה החלה ללמוד ציור באוניברסיטת איווה, מנדייטה התאחדה עם אמה ואחיה הצעיר; אביה הצטרף
אליהם בשנת 1979, לאחר שבילה 18 שנים בכלא פוליטי קובני על מעורבותו בפלישת מפרץ החזירים.
עבודתה מושפעת, בין היתר, מיצירתם של ויטו אקונצ'י, לינדה בנגליס, כריס ברדן, ברוס נאומן וקבוצת פלוקסוס.
היא פיתחה פרקטיקה שבה גופה, האדמה וחומרים אורגניים אחרים כמו דם, אש, נוצות ועץ שימשו נושא לצילומים,
שקופיות, סרטים ווידיאו, כמו גם הצגות, הדפסים ו ספרי אמנים.
בשנת 1973 נסעה מנדייטה עם כיתת ה- MFA שלה למקסיקו, שם החלה את סדרת הסילואטה (Silhouette)
(1973–80), בה היא תיעדה את הרישום שהותיר גופה באתרים שונים בחיק הטבע.
הגוף שלה, שנעקר מארץ הולדתה, מטביע את חותמו על אדמה אחרת, נעלם ומתמזג אל תוכה.

Ana Mendieta tree of life1976 ©


מנדייטה הפכה את גופה למצע באמצעותו היא מעלה שאלות על נשיות, מקומה של אישה בחברה ואלימות נגד נשים.

ANA MENDIETA, UNTITLED (FACIAL HAIR TRANSPLANTS), 1972. (ESTATE PRINT 1997)
THE ESTATE OF ANA MENDIETA COLLECTION, LLC. COURTESY GALERIE LELONG & CO ©



Ana Mendieta, Body Tracks, 1974, colour photograph, 25 × 20 cm ©
. the estate of the artist. Courtesy Galerie Lelong & Co, Paris & New York

לקריאה וצפיה נוספת:

על אנה מנדייטה ב MoMA

סצנת האונס ב Hammer Museum לוס אנג'לס


ARTREVIEW

VICE

על התערוכה Traces בגלריה Galerie Rudolfinum

Share

casa tomada#2

אני מסתובבת במבנה בבניה או בהריסה, חלונות חשופים לגשם, רצפה חולית, כבלי חשמל ואבנים מפוזרים. ביד הימנית אני מחבקת תינוקת, ביד השמאלית מחזיקה מצלמה, המצלמה הגדולה והכבדה שלי. התינוקת עירנית, מתבוננת על הסביבה וממלמלת מילמולים תינוקיים מתוקים. קר ולח כאן, אנחנו עטופות היטב, אולי אפילו יותר מדי.
על הקירות העשויים לבנים אפורות וספוגיות תלויות תמונות. ציורים קיטשיים כאלה: הילד הבוכה מהתחנה המרכזית, פרח אדום בולט על רקע לא ברור בשחור לבן, תקריב של אישה מנומשת עם עיניים כחולות פעורות.

Share

casa tomada#2

היא (מי זו) מטיילת עם הכלבה ומתירה קשרים. הכלבה עוצרת, משתינה, וממשיכה ללכת, כולה שמחה וזנב שחור מתנפנף באויר.
בלילה ירד גשם, האדמה רטובה, הכלבה מושכת אותה לכיוון השלוליות אבל היא מושכת אותה חזרה, מבקשת ממנה יפה לא ללכת לשם.
הכלבה מקשיבה, לא תמיד מקשיבה, אבל אז היא פונה לכיוון השני והן שוקעות בבוץ שנהיה עמוק ככל שהן מתקדמות.
היא צועקת בלי קול, תעזרו לנו. הרגליים שלהן שוקעות עוד ועוד בבוץ, ואיש לא שומע.

Share

העד השלישי

באחד המפגשים בקורס בו השתתפנו, פנתה אליי דבורה וסיפרה לי שבעלה מצלם והיא הייתה רוצה שאראה את העבודה שלו ואולי אסכים לכוון אותו קצת.

הסכמתי, אבל לא תליתי הרבה תקוות באיכות העבודה שלו או ביכולת השיפוט שלי בהקשר לעבודה שלו.

אנחנו חיים בעולמות שונים כל כך: הם זוג חרדי מבני ברק, מתפרנסים מצילום אירועים.

מה לי ולעולם החרדי. מה לי ולצילום אירועים.

טעיתי, איך טעיתי.

ישראל, בעלה של דבורה, הגיע אליי עם תיק עבודות מרשים והאמת, מרגש.

סיכמנו שניפגש ונעבוד ביחד על הסידרה שלו, העד השלישי.

הוא קיבל אישור מהרב וכך, במהלך שנה שלמה, הגיע פעם בשבועיים אליי לסטודיו.

פגשתי איש נעים, רגיש, חכם, מוכשר מאוד.

דיברנו על האמנות שלו, על החלומות ועל היומיום.

והופתעתי לגלות כל כך הרבה במשותף.

עשינו תהליך ארוך של בניית תיק עבודות, שישראל יוכל להראות במקומות שונים ולהציג את העבודה הנהדרת שלו.

כתבתי טקסט שמסביר את האופן בו אני רואה את העבודה שלו:

העד השלישי

העבודה של ישראל עוסקת בדיוק ובבריאת עולם.

הפעולה שלו היא הפוכה מזו של צייר העומד מול קנבס ריק: הצילום ממנו הוא מתחיל את עבודתו גדוש בפרטים, בסיפורים, באירועים.

ההתחלה היא בעבודה היומיומית, בפרנסה של ישראל כצלם אירועים בקהילה החרדית.

לאחר מסירת הצילומים לבעלי השמחה, הוא שוקד על חיפוש דמויות מעניינות, הוא דולה אותן מתוך העומס, מזקק אותן, מבודד אותן.

כך, התוצאה המתקבלת היא מינימליסטית, מדוייקת בהעברת הסיפור למתבונן.

היא גם מפתיעה עבור עיניים חילוניות: יש בדמויות החרדיות קלילות, שמחה מתפרצת, לעיתים יוצאת מגידרה.

הדמויות מרחפות בחלל ריק, לבן.

הן משולות לרקדנים, תנועותיהן אסטטיות, נעימות.

התיעוד של האירועים נמחק והצילומים הופכים למסמך שמתעד את המבט הייחודי של ישראל: הוא מתבונן על הפרט אך הוא הופך את הפרט לאיקונה, הוא מציע נקודת מבט שונה, רעננה, על האירועים המרובים, היומיומיים, שהוא מתעד לפרנסתו.

Share

מסדר

יש מחירים מסויימים שאת צריכה לשלם כשאת מתגוררת בקיבוץ, ויצאת ללמוד "על חשבון" הקיבוץ (וכשאת עוזבת אותו את צריכה להחזיר את כל הכסף ש"בוזבז" עלייך, לא משנה כמה עבדת בשבילו, אבל זה כבר סיפור אחר)
כך, צילמתי חתונות של חברי הקיבוץ, סוגה בצילום שבכלל לא למדתי וגם לא עניינה אותי, צילמתי את החברים והחברות כשהקיבוץ הנפיק תעודות אישיות לנסיעה חופשי חודשי באגד, ומדי פעם פנו אליי בבקשות מיוחדות.
בקיבוץ שבו התגוררתי, כמו בהרבה קיבוצים, הייתה מסורת של קליטת קבוצות צעירים (גרעינים) שעתידים היו להתגייס לנח"ל.

איציק דורי ז"ל (שנרצח בפיגוע בקיבוץ בשנת 2002) היה אז מדריך של אחד הגרעינים האלה ולקראת פעולה שהוא ארגן עם החניכים ביקש ממני לצלם אותם.
נעניתי בשמחה, מאוד חיבבתי את איציק והמשימה התאימה לי מאוד, אז לא ידעתי כמה האירוע ההוא משמעותי וילווה אותי שנים רבות, עד היום.
איציק ביקש לצלם אותם בשקופיות, צילומים "ללא רחמים" כהגדרתו: בלי לייפות, צילומים ישירים וכנים (כמו שאני אוהבת, גם היום)
הוא ארגן את הקבוצה, והצעירים התמסרו למצלמה, בלי לשאול שאלות (כי איציק ביקש, ואיציק היה איש מקסים שאי אפשר היה שלא לעשות את מה שהוא מבקש)

הצילומים האלה ליוו אותי במהלך כל ארבע שנות הלימודים שלי, זו הייתה העבודה שהצגתי בתערוכת הגמר של השנה ההיא (1994) בקמרה אובסקורה בבית האמנים בתל אביב.
קראתי לסידרה מסדר, היו אלה ארבע עבודות ענקיות של פורטרטים שעברו עיוות ממוחשב (ומחושב), אחרי שעשיתי אינספור ניסיונות בטכניקות שונות, אנלוגיות ודיגיטליות.

הם היו צעירים וצעירות, תמימים, עוד עטופים ברוך ואהבה של הבית, ועמדו לפגוש עולם של כללים נוקשים, אלימות, כוחנות. ואני דאגתי להם, חשבתי, כמה הם ישתנו במעבר הזה ואיך זה ישפיע על הנפש שלהם.

בשנה האחרונה חזרתי לסידרה הזו, מתבוננת בה מזוית קצת שונה, רלבנטית באופן דומה ושונה, גם בויזואליות שלה.

Share

על ההתבוננות בגוף

כשהסתיים החלק השני של הסדנה 'צילום בשפת הגוף' ניגשה אליי מיכל ושאלה אם אפשר להמשיך להיפגש, רק שתינו.

כמובן, אני רואה בזה המשך טבעי לקורס.

מאז עברו כמה שנים וכמה מחזורים של סדנאות שונות, ואנחנו ממשיכות להיפגש, כל שבועיים, כל חודש, כמה שצריך.

מיכל מתבוננת ביסודיות ובעינים פקוחות בעצמה.

המבט שלה הוא בלי פילטרים, בלי מניפולציות, בדיוק כמו הצילום שלה.

כך, לעיתים המבט הוא אכזרי, קשה. ולעיתים חומל, מכיל ומלטף.

והוא תמיד תמיד מעניין.

אני מלווה אותה בהתבוננות משותפת, בשיחה, בהתלבטויות.

שולחת אותה לחפש ולהיחשף אל מקורות השראה.

מאתגרת אותה במשימות.

אני מאמינה שכל אחד, כל אחת, שמרגישה את הצורך ליצור, לא משנה באיזה שלב בהתפתחות האישית והאמנותית היא נמצאת, זקוקה ליד מלווה ומכוונת.

וזה גם אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות: הנחיה אישית.

Share

בית מלאכה לכתיבה

אני קוראת את הספר "בית מלאכה לכתיבה" של רוני גלבפיש בפעם השניה.
הפעם הראשונה הייתה כשרוני שלחה לי אותו בחלקים, בזמן שהיא כתבה אותו.
כבר אז אמרתי לה, את כותבת ספר שמיועד לאמנים ואמניות מכל תחומי האמנות באשר הם.
כתיבה זו אמנות, רוני, בדיוק כמו פיסול וציור וצילום והדפס ווידיאו ארט ועוד ועוד.

עכשיו, אחרי שקראתי אותו שוב באריזתו היפה (הרבה יותר כייף להריח נייר מודפס מלקרוא על המסך) אני עוד יותר משוכנעת שצדקתי.

רגע לגילוי נאות: אנחנו חברות טובות מאוד כבר יותר משני עשורים, לכן אפשר להניח שאני לא אובייקטיבית.
אבל,
ועל זה רוני תעיד – אנחנו אומרות אחת לשניה אמת. במיוחד כשמדובר בהתייעצות אמנותית.
כשאני חושבת שזה טוב, אני אומרת, כשאני חושבת שזה לא נכון, אני גם אומרת.

שלושה נושאים – יש עוד הרבה – שרוני שמה על השולחן שלדעתי רלבנטים לכל אמן ואמנית.
* הדיאלוג הפנימי שלנו עם עצמנו על כמה העיסוק שלנו באמנות חשוב.
* מה יותר חשוב – כשרון או התמדה?
* הפחד שיגמרו לנו הרעיונות…

הספר יצא לאור בזמן הסגר הראשון, אז גם בניתי לרוני את האתר שלה.
חשבתי להמליץ על הספר הזה בסגר הזה (בתקווה שיסתיים ממש מהר), כשירות אישי שלי לטובתם של החברים והחברות שלי מעולם האמנות הפלסטית,
שנעשה משהו טוב עבור עצמנו בזמן הלא טוב הזה.

Share

על הגעגוע לצילום

נטע התקשרה אליי לבקש המלצה, שמסרתי בשמחה.
שוחחנו קצת על הא ודא, המצב, המשפחה, הבריאות.
תוך כדי שיחה ראיתי את עצמי מצלמת אותה, תמונה ברורה כאילו היא מתרחשת עכשיו לנגד עיניי.
היא הייתה האישה האחרונה שצילמתי לפני הסגר הראשון.
אמרתי לה, והרגשתי איך גוש דמעות מתיישב לי בתוך הגרון: אני כל כך מתגעגעת לצילום!
ואז נטע סיפרה לי, שפעם היא השתתפה בקורס עם אישה שסיפרה, שסשן הצילום שחוותה אצלי היה שלב משמעותי בהתמודדות שלה עם טראומה.
מחכה בקוצר רוח לימים פתוחים יותר מכל הבחינות, שאוכל לחזור ולהזמין נשים להצטלם.

Share

על מחוות ותשוקות

ביום שישי אחד, לא מזמן, כשעוד אפשר היה להתרחק מהבית, (והיתה קצת פחות דיקטטורה) נסענו לעמק.
מרים רצתה לבקר בתערוכה "נשים יוצרות מציאות" באוצרותן של ענת מנדיל ודבורה מורג, ואני רציתי להגיע לשם איתה.
רציתי לעמוד לידה כשהיא תתבונן בצילום שלי שהוא מחווה לאמה, אילזה.
כל התהליך על העבודה הזו התנקז לרגע הזה, בו מרים עמדה נרגשת, מתבוננת בצילום כמו מתבוננת באמא שלה האהובה.
זה היה רגע מרגש וגם משמח, שונה מכל מה שאני בדרך כלל חווה כשעבודה שלי תלויה סופסוף תלויה על הקיר בתערוכה: מערבולת של עצב ושמחה.
שמחה על עצם החשיפה, עצב על סופו של תהליך שכבר לא יחזור לעולם.
סופו של תהליך (שעבורי הוא החלק הכי מהנה בעבודת אמנות) תמיד מלווה בפחד,
האם תשוקת היצירה תמשיך לבעבע בתוכי?
האם יהיו עוד רעיונות חדשים ומרגשים?
הפעם, החיוך וההתרגשות של מרים לא איפשרו לי לחוש עצב כלשהו.
הרגשתי שלמה עם העבודה שלי, שלמה שעשיתי את כל התהליך הזה והוא הסתיים.
וכבר מתבשל התהליך הבא, אז כנראה ש(נכון לרגע זה) אין מה לדאוג לגבי תשוקת היצירה שלי.

תודה מרים, שפתחת בפניי את ליבך הגדול והכרת לי את פועלה של אימך.

Share

על מכשפות וסבתות

כשמבקשים ממני עבודת אמנות שלי עבור ספר אני תמיד מתרגשת.
כשבקשה כזו מגיעה מדר' טל דקל האהובה, ההתרגשות גדלה, ואיזה נושא מרתק היא בחרה לכתוב עליו!
נשים וזקנה.
נושא כל כך חשוב, כל כך לא מדברים עליו.
אם כבר – בתקשורת, בספרים, בסרטים, בפרסום – מסבירים לנו איך לא להזדקן, איך לשמר את הנעורים, איזה קרם למרוח ואיזה ניתוח לעשות כדי להשאר צעירות ורזות לנצח.
מסרים שמופנים בעיקר אל נשים, אבל לא רק.
הגעתי אל ביתה של מרים ברוק כהן עם יוחאי רוזן, כדי לצלם אותה לסידרה "מביטים קדימה" – דיוקנאות של שורדי שואה.
לצילומים האלה קבענו כללים נוקשים ופשוטים שליוו את כל הצילומים: צילום פרופיל עד הכתפיים באור טבעי, רקע שחור, פורמט ריבועי.
יוחאי החזיק את הבריסטול השחור שהבאתי איתי ומרים התמסרה לצילומים.
כל הזמן הזה אני מתבוננת על האישה המופלאה הזו ומתאהבת בה.
שואלת אותה בעדינות אם אפשר לצלם אותה גם בלי קשר לתערוכה.

מאז ועד היום אנחנו בקשר, חזרתי אליה לצלם אותה בזמן עבודה לתערוכה "בית מלאכתָּהּ".
גילינו הרבה דברים משותפים, על אחד מהם טל כותבת בספר (הנהדר, נהדר) – מכשפות.
מכשפות תמיד עניינו אותי, מאז שהייתי ילדה.
תמיד הרגשתי דברים שלא דיברתי עליהם, מחשש שלא יבינו או יצחקו עליי.
באחת השיחות עם מרים דיברנו על מכשפות.
"אני מכשפה לבנה" היא כתבה לי, וגם את.
(איך היא יודעת!)
לפרק בו הצילום של מרים מופיע קראה טל "מכשפה וסבתא גדולה"
וכמה שמחתי לראות את איזו מכשפה מופיעה ליד מרים, ה"עג'וזה" של תמי בצלאלי, מאיירת אהובה עליי במיוחד.

ממליצה בחום על הספר הזה, מרתק וחשוב.
נשים וזקה, מגדר וגילנות בראי האמנות בישרל – דר' טל דקל

Share