חום יולי

יש לי חבר, איתו אני יוצאת מדי כמה חודשים לסיבוב תערוכות.
הוא מכין רשימה מסודרת, ואני הולכת אחריו ברחבי העיר בשמחה חסרת אחריות.
תמיד עוצרים לקפה וכמובן לאוכל טעים.
אבל, החבר הזה שלי מסתגר בבית שלו ברגע שהמעלות מתחילות לעלות.
לא מאשימה אותו, חס וחלילה, רק אומרת, שגם ביולי ובאוגוסט יש הרבה מה לראות.
אז לקחתי אחריות, הכנתי רשימה מסודרת, ובמשך שלושה ימים – מתוכם אחד חם במיוחד עם הבנזוג (הקדוש!) ביקרתי במלא תערוכות בתל אביב ומחוצה לה, ואפילו הספקתי לביקור סטודיו אצל אמנית שאני אוהבת במיוחד (ודווקא אצלה לא צילמתי…) ג'ניפר בלוך.

שתי תערוכות נהדרות שירדו אתמול:

"יורשי המנוח", עבודה מצויינת של תמר לדרברג באוצרות חכמה של יאיר ברק, במקום לאמנות
"הביטוס" – מיצב עוצמתי שעושה חשק להשאר לגור בתוכו של אלנה צ'רטי שטיין באוצרותה של הדסה כהן ב P8

"הולכי אויר ומים" – תערוכה שפותחת את גלריית הטרקלין במכללת עלמא
ניבי אלרואי ומורן קליגר באוצרותו של ציבי גבע, מלאכת מחשבת של אובייקטים, קולות ודימויים בהצבה שמזמינה להשאר, להקשיב, להתבונן.

בגלריה זוזו שבעמק חפר מוצגת התערוכה הקבוצתית "הבובות של קרולה" באוצרותה של רותם ריטוב.
משכו במיוחד את תשומת ליבי הסרט של נעמה שוחט הנהדרת – "שלושה דברים שהלכו לאיבוד" (צריך לצפות כדי להבין) והעבודות של מרב שין בן-אלון ואילה טל.

מרב שין בן-אלון "חמש רגליים", נובלה גרפית, 2020
הילד הגיע עם אביו, שהסביר לו בסבלנות ואהבה את מה שמתרחש בתערוכה. הוא התיישב ליד השולחן עליו מונחים עותקים של ספר האמנית של מרב ובמשך דקות ארוכות קרא וקרא.
אחד הרגעים המרגשים שחוויתי בביקורי תערוכות בשנים האחרונות.
אילה טל, 1018 ימים – סיפור משפחתי אמיתי 2016-2021

"סמיכות", שתי תערוכות יחיד של אורלי סבר ומריה סאלח מחאמיד בגלריה ארטפורט, באוצרותה של ורדית גרוס.
דיאלוג אמנותי בין שתי אמניות שמעבר לפן האסטטי המרתק, מעורר מחשבה ובעיקר תקווה.

"מוניטור", מריה סאלח מחאמיד ماريا صالح حماميد Mahameed Saleh Maria
Share

הילה, פעם שלישית

לפני שנתיים פנתה אליי רותי אהובת ליבי וביקשה יפה שאצלם קבוצה של פסיכולוגיות, קולגות שלה.
אני אעשה את כל התיאומים, היא הרגיעה אותי ווקיימה.
הילה הייתה אחת מהן, בזמן הקצר שבילינו לבד בסטודיו ניהלנו שיחה מאוד משמעותית.
היא אמרה לי, אני עוד אחזור אלייך לבד.
ואכן, כמה חודשים אחרי אותו יום מרוכז, לפני שנתיים בדיוק, היא הגיעה להצטלם לבד.
ביום חמישי שעבר הצלחנו סוף סוף להיפגש (ביטלנו שלוש פעמים, קורונה ומלחמות…) ובמשך יותר משעתיים פטפטנו, שמענו מוזיקה ונהנינו ביחד.

היה יפה וצבעוני

Share

Jazmín

הטבע, כהרגלו, אדיש לזוועות שמחוללת האנושות.
בתוך כל הטירוף, השנאה, הדם שנשפך, אני מוצאת אי של שקט, יופי מבושם בפריחה שמשתוללת על העציצים הגדולים במרפסת שלי.
בפעם הראשונה זה שנים – ארבעה פרחים לבנים בשרניים וגדולים מפוזרים על העלים הירוקים.
הריח משכר.
חוש הריח הוא חוש הרגש. אצלי הוא חוש חזק במיוחד.
בבת אחת אני מוצאת את עצמי משוטטת ברחובות עיר הולדתי, לא עומדת בפיתוי וקונה זר גדול של יסמינים,
עולה לקומה השישית ברחוב אקואדור ומפזרת אותם בצנצנות מאולתרות ברחבי הבית: שני פרחים בסלון, שני פרחים בחדר ההורים, ארבעה פרחים בחדר שלי.

Share

שושלת

הוא כל כך רצה בן.
שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה והמפואר, עם הניחוח הצרפתי.
הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.
אחרי הלידה שלי.
שוב ושוב הכניס אותי להריון, אני לא מבינה איך זה קרה, הייתה אומרת לי.
ושוב ושוב הוא ליווה אותה לקצב הזה, שגירד וגירד והוציא ממנה עוד תינוקת, ועוד אחת.
לפני שיצאה להיפרד מעוד תינוקת, הייתה נפרדת ממני לתמיד. אני הולכת לאיש שיוציא ממני את התינוקת שגדלה בתוכי, אף פעם לא אמרה לי אחותך אבל אני הבנתי.
ואני כל כך רציתי אחות. או כלב.
ושהיא תחזור.
שתבטיח לי שתחזור.
היא לא יכלה להבטיח.
אני לעולם לא אשקר לך, שיקרה לי.

Share

נשיכת אהבה

לפני שהיא עזבה, היא חיבקה אותי עם כל הגוף והצמידה את השפתיים שלה ללחי השמאלית שלי דקות ארוכות.

ככה מנשקים אצלנו, היא אמרה לי. משאירים סימן שלא ישכחו אותנו.

כתם ורוד וגדול התפשט על הלחי שלי.

אני לא אשכח אותך לעולם, גם אחרי שהסימן ייעלם.

(אבל הוא נשאר שם לנצח)

Share

על הצילום כאמצעי להתבוננות פנימית והעצמה אישית

לכבוד יום האישה העברתי הרצאה שעסקה בהשפעתו המיטיבה של הצילום ברמה החברתית והאישית.
מדובר בהרצאה שכבר העברתי לא מעט פעמים בכל מיני מקומות.
הפעם, בחסות הקורונה, זה היה בזום.
זה היה קשה מנשוא, לדבר אל המסך. ברגע שסגרתי את המצגת וראיתי פנים ושמות נהניתי ממש, לא רציתי שיגמר.
אני זקוקה לאינטראקציה עם הא.נשים. שישאלו, שיפסיקו אותי, שיתקנו, שיאתגרו. שננהל דיאלוג.

ועכשיו קיבלתי את הלינק להרצאה שארליך – מרכז הצילום בישראל – העלו לרשת:


לא משנה כמה פעמים אני אעביר את ההרצאה הזו, תמיד אתרגש ואשכח להגיד דברים.
אז הנה, כמה דברים שהתכוונתי ולא אמרתי:

בעולם אידיאלי לא היה צורך לציין את יום האישה.
אני מאמינה שיום יגיע ויהיה שיוויון מוחלט בין גברים לנשים, הן במרחב הציבורי והן במרחב הפרטי.
עד שהחלום הזה יהפוך למציאות, נמשיך לחגוג את יום האישה: בהעלאת מודעות לנושאים כואבים, באהבה וקבלה עצמית, בחיזוק האחווה הנשית.
אני רואה יום יום חלקים (קטנים כגדולים) מהחלום הזה הופכים למציאות: נשים שמגיעות לסטודיו יוצאות בהרגשה שהן אוהבות ומקבלות את עצמן יותר, מסתכלות על עצמן כשלם ולא כחלקים בודדים טעונים שיפור.
אני מאמינה שהתחושה הזו מעניקה עוצמה, ואנחנו זקוקות לעוצמה הזו, כדי לנפץ תקרות זכוכית, כדי לאפשר לעצמנו לבחור את דרכנו, כדי לא לאפשר לאף אחד לפגוע בנו.
מבחינתי זו לא רק פרנסה. זה סוג של שליחות, צורך לשנות דפוסים הרסניים שלנו כנשים כלפי עצמנו.


Share

הבמה שלך

אז מה זה בעצם סשן צילום נשי ?

מה קורה בסטודיו בזמן הזה?

"הבמה שלך"

את יכולה לעשות מה שאת רוצה, את לא צריכה לשאול אותי אם זה בסדר להחליף בגד,
להוריד בגד, לשבת, לעמוד, לקפוץ, לחייך, לעצום עיניים, לבכות, לדבר … וכל מה שיעלה על רוחך.

אני לא אגיד לך מה לעשות אלא אם כן תבקשי ממני להגיד לך.

את מחליטה מתי מספיק לך.

את בוחרת את המוזיקה או את השקט שאנחנו שומעות.

מה קורה לך בזמן שאני מצלמת אותך?

עבור כל אחת החוויה היא שונה, כמובן.

אבל יש דבר אחד משותף, לא משנה למה בחרת להצטלם, באיזו נקודה את נמצאת בחייך: 

המפגש שלך עם עצמך, באמצעות המבט שלי, המצלמה שלי.

המבט שלי תמיד חיובי, אוהב, ללא ביקורת, ללא שיפוט.

תחשבי על עצמך עומדת לבדך מול מראה, מתבוננת במה שבחוץ, מתחברת אל מה שבפנים,

והעיניים שלך אוהבות את מה שהן רואות.

אין צורך בסיבה או אירוע מיוחד, מתנות זה תמיד נעים לקבל.

תני לעצמך את המתנה הזו, בואי.

הבמה
Share

שרית

שרית פליין היא סופרת, צלמת ומשוררת שעברה לאחרונה שני אירועים חמורים בגזע המוח
והוגדרה כנס רפואי אחרי שקצבו את זמנה ובמקרה הטוב נבאו כי תהיה מרותקת לכיסא גלגלים.

שרית הגיעה אליי לסשן צילומים, מצויידת בנחישות המאפיינת אותה – להרגיש מלכה !
(בתקווה שזה לא ישאר בין קירות הסטודיו אלא לקחת הלאה אל החיים שלה)

השיחה זרמה, צילמתי וצילמתי, מוקסמת מהאישה החזקה הזו שהחיים הפתיעו אותה בהפתעה
מאוד לא נעימה אבל היא בחרה לעמוד מולה באומץ.

בחרתי לחגוג עם האישה המעוררת השראה הזו את יום האישה, כי יש בשרית כל כך הרבה תקווה,
גם אישית וגם חברתית, לחיים מלאים וטובים, ותשוקה ענקית ליצירה.

תקשיבו לשיר שכתבה שרית בעקבות מקרה אמיתי שבו המעלית התקלקלה והיא
נאלצה לטפס בכוחות עצמה במדרגות, כשעיניים טובות משגיחות שתצליח במשימה.
את השיר הלחינה חני דינור והוא יצטרף לאלבום הסולו השביעי
שמתוכנן לצאת בקיץ הקרוב.

Share