casa tomada#2

אני מסתובבת במבנה בבניה או בהריסה, חלונות חשופים לגשם, רצפה חולית, כבלי חשמל ואבנים מפוזרים. ביד הימנית אני מחבקת תינוקת, ביד השמאלית מחזיקה מצלמה, המצלמה הגדולה והכבדה שלי. התינוקת עירנית, מתבוננת על הסביבה וממלמלת מילמולים תינוקיים מתוקים. קר ולח כאן, אנחנו עטופות היטב, אולי אפילו יותר מדי.
על הקירות העשויים לבנים אפורות וספוגיות תלויות תמונות. ציורים קיטשיים כאלה: הילד הבוכה מהתחנה המרכזית, פרח אדום בולט על רקע לא ברור בשחור לבן, תקריב של אישה מנומשת עם עיניים כחולות פעורות.

Share

casa tomada#2

היא (מי זו) מטיילת עם הכלבה ומתירה קשרים. הכלבה עוצרת, משתינה, וממשיכה ללכת, כולה שמחה וזנב שחור מתנפנף באויר.
בלילה ירד גשם, האדמה רטובה, הכלבה מושכת אותה לכיוון השלוליות אבל היא מושכת אותה חזרה, מבקשת ממנה יפה לא ללכת לשם.
הכלבה מקשיבה, לא תמיד מקשיבה, אבל אז היא פונה לכיוון השני והן שוקעות בבוץ שנהיה עמוק ככל שהן מתקדמות.
היא צועקת בלי קול, תעזרו לנו. הרגליים שלהן שוקעות עוד ועוד בבוץ, ואיש לא שומע.

Share

העד השלישי

באחד המפגשים בקורס בו השתתפנו, פנתה אליי דבורה וסיפרה לי שבעלה מצלם והיא הייתה רוצה שאראה את העבודה שלו ואולי אסכים לכוון אותו קצת.

הסכמתי, אבל לא תליתי הרבה תקוות באיכות העבודה שלו או ביכולת השיפוט שלי בהקשר לעבודה שלו.

אנחנו חיים בעולמות שונים כל כך: הם זוג חרדי מבני ברק, מתפרנסים מצילום אירועים.

מה לי ולעולם החרדי. מה לי ולצילום אירועים.

טעיתי, איך טעיתי.

ישראל, בעלה של דבורה, הגיע אליי עם תיק עבודות מרשים והאמת, מרגש.

סיכמנו שניפגש ונעבוד ביחד על הסידרה שלו, העד השלישי.

הוא קיבל אישור מהרב וכך, במהלך שנה שלמה, הגיע פעם בשבועיים אליי לסטודיו.

פגשתי איש נעים, רגיש, חכם, מוכשר מאוד.

דיברנו על האמנות שלו, על החלומות ועל היומיום.

והופתעתי לגלות כל כך הרבה במשותף.

עשינו תהליך ארוך של בניית תיק עבודות, שישראל יוכל להראות במקומות שונים ולהציג את העבודה הנהדרת שלו.

כתבתי טקסט שמסביר את האופן בו אני רואה את העבודה שלו:

העד השלישי

העבודה של ישראל עוסקת בדיוק ובבריאת עולם.

הפעולה שלו היא הפוכה מזו של צייר העומד מול קנבס ריק: הצילום ממנו הוא מתחיל את עבודתו גדוש בפרטים, בסיפורים, באירועים.

ההתחלה היא בעבודה היומיומית, בפרנסה של ישראל כצלם אירועים בקהילה החרדית.

לאחר מסירת הצילומים לבעלי השמחה, הוא שוקד על חיפוש דמויות מעניינות, הוא דולה אותן מתוך העומס, מזקק אותן, מבודד אותן.

כך, התוצאה המתקבלת היא מינימליסטית, מדוייקת בהעברת הסיפור למתבונן.

היא גם מפתיעה עבור עיניים חילוניות: יש בדמויות החרדיות קלילות, שמחה מתפרצת, לעיתים יוצאת מגידרה.

הדמויות מרחפות בחלל ריק, לבן.

הן משולות לרקדנים, תנועותיהן אסטטיות, נעימות.

התיעוד של האירועים נמחק והצילומים הופכים למסמך שמתעד את המבט הייחודי של ישראל: הוא מתבונן על הפרט אך הוא הופך את הפרט לאיקונה, הוא מציע נקודת מבט שונה, רעננה, על האירועים המרובים, היומיומיים, שהוא מתעד לפרנסתו.

Share

מסדר

יש מחירים מסויימים שאת צריכה לשלם כשאת מתגוררת בקיבוץ, ויצאת ללמוד "על חשבון" הקיבוץ (וכשאת עוזבת אותו את צריכה להחזיר את כל הכסף ש"בוזבז" עלייך, לא משנה כמה עבדת בשבילו, אבל זה כבר סיפור אחר)
כך, צילמתי חתונות של חברי הקיבוץ, סוגה בצילום שבכלל לא למדתי וגם לא עניינה אותי, צילמתי את החברים והחברות כשהקיבוץ הנפיק תעודות אישיות לנסיעה חופשי חודשי באגד, ומדי פעם פנו אליי בבקשות מיוחדות.
בקיבוץ שבו התגוררתי, כמו בהרבה קיבוצים, הייתה מסורת של קליטת קבוצות צעירים (גרעינים) שעתידים היו להתגייס לנח"ל.

איציק דורי ז"ל (שנרצח בפיגוע בקיבוץ בשנת 2002) היה אז מדריך של אחד הגרעינים האלה ולקראת פעולה שהוא ארגן עם החניכים ביקש ממני לצלם אותם.
נעניתי בשמחה, מאוד חיבבתי את איציק והמשימה התאימה לי מאוד, אז לא ידעתי כמה האירוע ההוא משמעותי וילווה אותי שנים רבות, עד היום.
איציק ביקש לצלם אותם בשקופיות, צילומים "ללא רחמים" כהגדרתו: בלי לייפות, צילומים ישירים וכנים (כמו שאני אוהבת, גם היום)
הוא ארגן את הקבוצה, והצעירים התמסרו למצלמה, בלי לשאול שאלות (כי איציק ביקש, ואיציק היה איש מקסים שאי אפשר היה שלא לעשות את מה שהוא מבקש)

הצילומים האלה ליוו אותי במהלך כל ארבע שנות הלימודים שלי, זו הייתה העבודה שהצגתי בתערוכת הגמר של השנה ההיא (1994) בקמרה אובסקורה בבית האמנים בתל אביב.
קראתי לסידרה מסדר, היו אלה ארבע עבודות ענקיות של פורטרטים שעברו עיוות ממוחשב (ומחושב), אחרי שעשיתי אינספור ניסיונות בטכניקות שונות, אנלוגיות ודיגיטליות.

הם היו צעירים וצעירות, תמימים, עוד עטופים ברוך ואהבה של הבית, ועמדו לפגוש עולם של כללים נוקשים, אלימות, כוחנות. ואני דאגתי להם, חשבתי, כמה הם ישתנו במעבר הזה ואיך זה ישפיע על הנפש שלהם.

בשנה האחרונה חזרתי לסידרה הזו, מתבוננת בה מזוית קצת שונה, רלבנטית באופן דומה ושונה, גם בויזואליות שלה.

Share

על ההתבוננות בגוף

כשהסתיים החלק השני של הסדנה 'צילום בשפת הגוף' ניגשה אליי מיכל ושאלה אם אפשר להמשיך להיפגש, רק שתינו.

כמובן, אני רואה בזה המשך טבעי לקורס.

מאז עברו כמה שנים וכמה מחזורים של סדנאות שונות, ואנחנו ממשיכות להיפגש, כל שבועיים, כל חודש, כמה שצריך.

מיכל מתבוננת ביסודיות ובעינים פקוחות בעצמה.

המבט שלה הוא בלי פילטרים, בלי מניפולציות, בדיוק כמו הצילום שלה.

כך, לעיתים המבט הוא אכזרי, קשה. ולעיתים חומל, מכיל ומלטף.

והוא תמיד תמיד מעניין.

אני מלווה אותה בהתבוננות משותפת, בשיחה, בהתלבטויות.

שולחת אותה לחפש ולהיחשף אל מקורות השראה.

מאתגרת אותה במשימות.

אני מאמינה שכל אחד, כל אחת, שמרגישה את הצורך ליצור, לא משנה באיזה שלב בהתפתחות האישית והאמנותית היא נמצאת, זקוקה ליד מלווה ומכוונת.

וזה גם אחד הדברים שאני הכי אוהבת לעשות: הנחיה אישית.

Share

בית מלאכה לכתיבה

אני קוראת את הספר "בית מלאכה לכתיבה" של רוני גלבפיש בפעם השניה.
הפעם הראשונה הייתה כשרוני שלחה לי אותו בחלקים, בזמן שהיא כתבה אותו.
כבר אז אמרתי לה, את כותבת ספר שמיועד לאמנים ואמניות מכל תחומי האמנות באשר הם.
כתיבה זו אמנות, רוני, בדיוק כמו פיסול וציור וצילום והדפס ווידיאו ארט ועוד ועוד.

עכשיו, אחרי שקראתי אותו שוב באריזתו היפה (הרבה יותר כייף להריח נייר מודפס מלקרוא על המסך) אני עוד יותר משוכנעת שצדקתי.

רגע לגילוי נאות: אנחנו חברות טובות מאוד כבר יותר משני עשורים, לכן אפשר להניח שאני לא אובייקטיבית.
אבל,
ועל זה רוני תעיד – אנחנו אומרות אחת לשניה אמת. במיוחד כשמדובר בהתייעצות אמנותית.
כשאני חושבת שזה טוב, אני אומרת, כשאני חושבת שזה לא נכון, אני גם אומרת.

שלושה נושאים – יש עוד הרבה – שרוני שמה על השולחן שלדעתי רלבנטים לכל אמן ואמנית.
* הדיאלוג הפנימי שלנו עם עצמנו על כמה העיסוק שלנו באמנות חשוב.
* מה יותר חשוב – כשרון או התמדה?
* הפחד שיגמרו לנו הרעיונות…

הספר יצא לאור בזמן הסגר הראשון, אז גם בניתי לרוני את האתר שלה.
חשבתי להמליץ על הספר הזה בסגר הזה (בתקווה שיסתיים ממש מהר), כשירות אישי שלי לטובתם של החברים והחברות שלי מעולם האמנות הפלסטית,
שנעשה משהו טוב עבור עצמנו בזמן הלא טוב הזה.

Share

על הגעגוע לצילום

נטע התקשרה אליי לבקש המלצה, שמסרתי בשמחה.
שוחחנו קצת על הא ודא, המצב, המשפחה, הבריאות.
תוך כדי שיחה ראיתי את עצמי מצלמת אותה, תמונה ברורה כאילו היא מתרחשת עכשיו לנגד עיניי.
היא הייתה האישה האחרונה שצילמתי לפני הסגר הראשון.
אמרתי לה, והרגשתי איך גוש דמעות מתיישב לי בתוך הגרון: אני כל כך מתגעגעת לצילום!
ואז נטע סיפרה לי, שפעם היא השתתפה בקורס עם אישה שסיפרה, שסשן הצילום שחוותה אצלי היה שלב משמעותי בהתמודדות שלה עם טראומה.
מחכה בקוצר רוח לימים פתוחים יותר מכל הבחינות, שאוכל לחזור ולהזמין נשים להצטלם.

Share

על מחוות ותשוקות

ביום שישי אחד, לא מזמן, כשעוד אפשר היה להתרחק מהבית, (והיתה קצת פחות דיקטטורה) נסענו לעמק.
מרים רצתה לבקר בתערוכה "נשים יוצרות מציאות" באוצרותן של ענת מנדיל ודבורה מורג, ואני רציתי להגיע לשם איתה.
רציתי לעמוד לידה כשהיא תתבונן בצילום שלי שהוא מחווה לאמה, אילזה.
כל התהליך על העבודה הזו התנקז לרגע הזה, בו מרים עמדה נרגשת, מתבוננת בצילום כמו מתבוננת באמא שלה האהובה.
זה היה רגע מרגש וגם משמח, שונה מכל מה שאני בדרך כלל חווה כשעבודה שלי תלויה סופסוף תלויה על הקיר בתערוכה: מערבולת של עצב ושמחה.
שמחה על עצם החשיפה, עצב על סופו של תהליך שכבר לא יחזור לעולם.
סופו של תהליך (שעבורי הוא החלק הכי מהנה בעבודת אמנות) תמיד מלווה בפחד,
האם תשוקת היצירה תמשיך לבעבע בתוכי?
האם יהיו עוד רעיונות חדשים ומרגשים?
הפעם, החיוך וההתרגשות של מרים לא איפשרו לי לחוש עצב כלשהו.
הרגשתי שלמה עם העבודה שלי, שלמה שעשיתי את כל התהליך הזה והוא הסתיים.
וכבר מתבשל התהליך הבא, אז כנראה ש(נכון לרגע זה) אין מה לדאוג לגבי תשוקת היצירה שלי.

תודה מרים, שפתחת בפניי את ליבך הגדול והכרת לי את פועלה של אימך.

Share

על מכשפות וסבתות

כשמבקשים ממני עבודת אמנות שלי עבור ספר אני תמיד מתרגשת.
כשבקשה כזו מגיעה מדר' טל דקל האהובה, ההתרגשות גדלה, ואיזה נושא מרתק היא בחרה לכתוב עליו!
נשים וזקנה.
נושא כל כך חשוב, כל כך לא מדברים עליו.
אם כבר – בתקשורת, בספרים, בסרטים, בפרסום – מסבירים לנו איך לא להזדקן, איך לשמר את הנעורים, איזה קרם למרוח ואיזה ניתוח לעשות כדי להשאר צעירות ורזות לנצח.
מסרים שמופנים בעיקר אל נשים, אבל לא רק.
הגעתי אל ביתה של מרים ברוק כהן עם יוחאי רוזן, כדי לצלם אותה לסידרה "מביטים קדימה" – דיוקנאות של שורדי שואה.
לצילומים האלה קבענו כללים נוקשים ופשוטים שליוו את כל הצילומים: צילום פרופיל עד הכתפיים באור טבעי, רקע שחור, פורמט ריבועי.
יוחאי החזיק את הבריסטול השחור שהבאתי איתי ומרים התמסרה לצילומים.
כל הזמן הזה אני מתבוננת על האישה המופלאה הזו ומתאהבת בה.
שואלת אותה בעדינות אם אפשר לצלם אותה גם בלי קשר לתערוכה.

מאז ועד היום אנחנו בקשר, חזרתי אליה לצלם אותה בזמן עבודה לתערוכה "בית מלאכתָּהּ".
גילינו הרבה דברים משותפים, על אחד מהם טל כותבת בספר (הנהדר, נהדר) – מכשפות.
מכשפות תמיד עניינו אותי, מאז שהייתי ילדה.
תמיד הרגשתי דברים שלא דיברתי עליהם, מחשש שלא יבינו או יצחקו עליי.
באחת השיחות עם מרים דיברנו על מכשפות.
"אני מכשפה לבנה" היא כתבה לי, וגם את.
(איך היא יודעת!)
לפרק בו הצילום של מרים מופיע קראה טל "מכשפה וסבתא גדולה"
וכמה שמחתי לראות את איזו מכשפה מופיעה ליד מרים, ה"עג'וזה" של תמי בצלאלי, מאיירת אהובה עליי במיוחד.

ממליצה בחום על הספר הזה, מרתק וחשוב.
נשים וזקה, מגדר וגילנות בראי האמנות בישרל – דר' טל דקל

Share

על הגעגוע

השבוע שאלה אותי רוני אם אני מתגעגעת לקיבוץ.
בגדול – ממש לא.
ובכל זאת?
תוך כדי שיחה שוטטתי בתמונות שצילמתי שם פעם ונתקלתי בזו.

שלחתי לה שתראה, והסברתי, זה חדר האוכל, והחלונות שרואים בין הסיגלונים, זה המטבח.
עשר שנים עבדתי במטבח, זה השביל שהייתי רואה כל יום בשש בבוקר (כשהצלחתי להגיע בשעה הזו, שעה קשוחה למי שאוהבת לישון בבוקר)
למטבח אני מתגעגעת. לתשוקת הבישול, לכל מה שלמדתי שם, לאנשים שהיו לחברים הכי טובים שלי, ליצירתיות, לכייף שהיה שם, השירים בקולי קולות, ארוחות העשר המושחתות של הצוות.
ולרחבת הדשא שמתחת לסיגלון מצד ימין, שם דור התחיל ללכת, על הדשא המנוקד בפרחים הסגולים שנשרו מהעץ.
וכל הזמן התנגנן לי בראש שיר הילדים המקסים של Maria Elena Walsh, שיר על הסיגלון, jacaranda בספרדית.

Share

פרוייקטים אחרונים:

עיצוב ובניית אתרים

  • אתרי תדמיתיים
  • אתרי מכירה
  • לעסקים ולפרטיים

עיצוב לדיגיטל

  • ממשקי משתמש
  • מצגות
  • כרטיסי ביקור
  • מודעות
  • אלבומים דיגיטלים
  • ספרים דיגיטלים

צילום

  • צילום פורטרטים עסקיים ואישיים
  • צילום אוירה
  • צילום יח"צ
  • צילום מוצרים

עיצוב לדפוס

  • כרטיסי ביקור
  • מודעות
  • הזמנות
  • ספרים

עבודות נבחרות:

דברו איתנו !

    captcha

    אליסיה שחף

    054-4320663

    [email protected]

    Share

    נשים יוצרות מציאות

    כשראיתי את הקול קורא שפרסמו דבורה מורג וענת מנדיל לתערוכה שתעסוק במחווה לחלוצות מהעמק, המחשבה הראשונה שעלתה הייתה להתחבר לאישה מגזית.

    ביליתי הרבה מאוד שבתות שמחות בתור ילדה בקיבוץ גזית (אולי בגלל זה חשבתי שיהיה נפלא לחיות בקיבוץ, מה שהתברר כטעות, אבל זה כבר סיפור אחר). תמיד הרגשתי, שעמק יזרעאל הוא המקום הכי יפה בארץ.

    ככל שחשבתי על זה עוד, הבנתי שאני רוצה קשר יותר עכשווי מבחינה רגשית.

    מרים דיין היא בת קיבוץ שריד. אנחנו מתרגלות יוגה נשית באותו מקום הרבה מאוד שנים, לפני כשנתיים הבנו שיש לנו עבר משותף. בנזוגה התגורר בקיבוץ מצר, הוא הגיע לשם כחבר גרעין מקביל לגרעין אליו הצטרפתי כשהכרתי את בן הזוג שלי.

    באחת השיחות בקפה שאחרי היוגה השבועית, שאלתי את מרים אם יש אישה מיוחדת מהקיבוץ שלה שהיא יכולה לספר לי עליה.

    בצניעות המאפיינת אותה היא סיפרה על אמה, אילזה קפלנר, שנולדה בברלין, הוריה שלחו אותה ללונדון כשהרגישו שמשהו רע עומד להתרחש בגרמניה, שם למדה בבית ספר לאחיות ובסוף המלחמה הגיעה לישראל, לקיבוץ שריד. שם שימשה כאחות.

    הייתה חלוצה כאחות מלווה הריון ולידה ובטיפול ברפואה אלטרנטיבית, שני תחומים שלא היו נפוצים באותם ימים.

    כשהקשבתי למרים מספרת על פועלה של אילזה, ראיתי את עצמי שוב בחדר הלידה, ילדה כאובה ומפוחדת וחשבתי, איזו חוויה אחרת זו הייתה אם אישה כמו אילזה הייתה שם איתי.

    מרים היא מרפאה בעיסוק בהכשרתה. לפני כשש שנים היא הצטרפה לקורס מורות ליוגה נשית. היא לא התכוונה לעשות הסבה מקצועית. בפועל, זה בדיוק מה שקרה.

    כשהיא סיפרה לי על אמה, הצבעתי על הקשר בין העבודה של אילזה עם נשים לבין המעבר של מרים ליוגה נשית.

    בתערוכה שתיפתח מחר בגלריה מירווח בהרדוף אני מציגה צילום אחד בשם "מודרה" ("מחווה" בסנקסריט).

    Share

    כשאין מה להפסיד

    בשיא הייאוש, רגע לפני שאני מרימה ידיים ומשתבללת אל תוך החיים הנוחים שלי, אני חושבת על האמהות.
    להן לא היה מה להפסיד והן יצאו לרחובות.
    החוק קבע שאסור להתקהל (אז לא היה תרוץ קורונה) ולעמוד במקום אחד אז הן הלכו במעגלים סביב הכיכר המרכזית בעיר.
    הן חטפו מכות מהשוטרים הרכובים על הסוסים שלהם, הן נגררו אל תאים אפלים בתחנות משטרה.
    שם הרביצו להן, הטרידו אותן, אנסו אותן. חלקן נעלמו, חלקן נרצחו.
    הן חזרו שוב ושוב אל הכיכר.
    נשים מבוגרות וצעירות. אמהות וסבתות.
    איימו עליהן, אמרו עליהן שהן פורעות חוק. שאלו אותן מה זה יעזור.
    אמרו שאי אפשר להחליף את השלטון.
    אבל הן לא עזבו את הכיכר.
    בחום ובקור ובגשם ותחת פרסות הסוסים ומקלות השוטרים.
    לקח זמן אבל המציאות השתנתה.
    את מי שאי אפשר היה להחליף החליפו.

    אולי יש עוד תקווה, אני אומרת לעצמי.

    קצת רקע הסטורי על האמהות

    שוטרים רכובים על סוסים מפזרים את המפגינות והמפגינים.אני לא יודעת את שם הצלם, רק יודעת שהוא צולם בכיכר מאיו בבואנוס איירס, בזמן השלטון של החונטה הצבאית.
    Share

    family stories

    הוא כל כך רצה בן.

    שימשיך את השושלת, את שם המשפחה היפה עם הניחוח הצרפתי.

    הוא לא הבין כמה היא פחדה שיקרה שוב מה שקרה בלידה שלי.

    אחרי הלידה שלי.

    שוב ושוב הוא ליווה אותה לקצב הזה, שגירד וגירד והוציא ממנה עוד תינוקת, ועוד אחת.

    לפני שיצאה הייתה נפרדת לתמיד, אומרת שהיא הולכת לאיש שיוציא ממנה את התינוקת.
    אף פעם לא אמרה לי אחותך אבל אני הבנתי.

    רק ביקשתי שתחזור.

    שתבטיח לי שהיא תחזור.

    היא לא יכלה להבטיח.

    אני לעולם לא אשקר לך, שיקרה לי.

    Share

    family stories

    בעשר בלילה התחילה תהלוכת המאהבות.

    חמש עורבניות שחורות, רעלות תחרה מנסות להסתיר את פניהן, נכנסות לחלל הצפוף והמחניק, ספוג ריחות של מאות ציפורנים לבנים מרקיבים.

    כולן תמירות ושופעות חזה, על פרקי ידיהן צמידי זהב דקיקים, גם לאמא יש כמה כאלה בשידה שלצד המיטה.

    אנשים באים והולכים, אנחנו יושבות כל הלילה, מחכות לשעות הבוקר כדי לסיים עם הזוועה הזו. כבר עדיף לקבור אותו ודי.

    כל כניסה של בן או בת משפחה, חברה או שכן גוררת התפרצות בכי בלתי נשלטת, של אמא או של סבתא, לפעמים גם שלי.

    כשהעורבניות הגיעו הסתכלתי על אמא וציפיתי לתגובה.

    שתתפרץ, שתתלוש להן את השיערות, מה הן מחפשות כאן.

    אבל אמא, כמו אמא, תמיד מנומסת להפליא, מזמינה אותן לשבת איתנו בחדר, היא מגדילה לעשות וסוחבת כסאות מחדר אחר, אישה מנומסת, אמא שלי.

    כל כך הרבה התאפקה, ברור שהיא תסיים את חייה בבית משוגעים.

    Share

    בית מלאכה לכתיבה – case study

    רוני גלבפיש היא סופרת ומנחת סדנאות כתיבה.
    השנה יצא לאור ספרה השלישי, "בית מלאכה לכתיבה" והחליטה שהגיע הזמן לעשות שינוי משמעותי באתר שלה.
    הלוגו שיש לי כרגע הוא כבר לא רלבנטי, היא הסבירה לי. הייתי רוצה להשתמש בשועלה שעל הכריכה של הספר שלי.

    התחלנו תהליך ארוך של ניסיונות לפשט את השועלה. רוני דיברה על אוריגמי ואני התחלתי לצייר.
    שלחתי לה סקיצות עד שהיא קפצה משמחה ואמרה: זה ! זה זה ! הללויה 🙂

    השלב הבא היה בחירת הצבעוניות.
    בניתי פלטה של צבעים, שהיא תוצאה של הצבעים שרוני אוהבת, הצבעים הקיימים בספר החדש
    וצבעים משלימים ומבליטים.
    צבעתי את השועלה החדשה עד ששוב רוני קפצה משמחה ואמרה, זה זה ! הללויה 🙂

    האייקון מוכן, הצבעוניות נבחרה, הגיע השלב של הלוגו עצמו – השועלה והשם שלה, בית מלאכה לכתיבה.
    לי גם היה ברור שהשם של רוני חייב להופיע בתוך הלוגו, בכתב היד שלה. שלחתי אותה לחתום את שמה על נייר לבן ולשלוח לי.
    ואז הכל התחבר.
    כמובן שזה לא קרה בפעם אחת, היו הרבה התלבטויות בדרך ושינויים.



    ניגשנו לבניית האתר, שכמובן עבר תהפוכות לא מעטות עד שהגענו למנוחה ולנחלה.
    באותה תקופה קיבלתי הזמנה להשתתף בתערוכה בבית הספר לאמנות מוסררה ועבדתי על סידרה שקראתי לה קלפי לילית.
    השתמשמתי באותיות מאלף בית עברי קדום וכשהראתי אותם לרוני, היא שאלה בהיסוס אם אפשר לעשות משהו דומה בשביל האתר שלה.
    כך, עיצבתי אייקונים של כל אחד מתחומי הפעילות של רוני.
    לכל תחום פעילות הצמדתי אות מאלף בית עברי וכל אחד גם קיבל צבעוניות משלו.


    אתר הוא יישות דינמית, אני בטוחה שהוא עוד ישתנה עם הזמן ועם שינוי הצרכים והפעילויות של רוני.
    כיום האתר עומד, שמח וגאה, והמחמאה הכי גדולה שיכולתי לקבל עם סיום העבודה הייתה כשרוני אמרה לי:


    עכשיו זה מרגיש לי בית.

    Share

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות