making worlds

מי שהפסיק לעשן, כמוני, כמה וכמה פעמים בחייו, מכיר את התחושה הזו, של השחרור, של אי-הזדקקות לקופסת הסיגריות והמצית בתיק, הקלות בה הגוף נושם אחרי כמה ימי גמילה, העוצמה החזקה (יותר) של הריחות באויר. ובעיקר, תחושת הנצחון על ההרגל המכוער הזה.

ומי שחזר לעשן, כמוני, אחרי תקופה כזו או אחרת של הפסקה, מכיר את הטעם של השאיפה הראשונה, הסחרור הקל של הראש, התחושה הנעימה בבטן, הכייף של הרגע הזה שבו שולפים את הסיגריה, מקרבים את האש ושואפים.

משהו דומה קורה לי בשבועות האחרונים, מאז חזרתי מהטיול באיטליה.

השבוע הראשון בונציה הוקדש בעיקר לאמנות. יום שלם מהבוקר עד הערב בביאנלה, בשני האתרים המרכזיים, ביקור במוזיאון לאמנות עכשוית וביקור בעוד כמה תערוכות במסגרת הביאנלה שמוצגות ברחבי העיר. כיף גדול, אבל בכלל לא פשוט.

ומאז – שקט. לא יכולה ולא רוצה לראות ולו יצירת אמנות אחת. זה מצב מאוד לא מוכר ולא טריוויאלי בשבילי. אני חייבת – ממש חייבת, כמו אוויר לנשימה, לראות לפחות פעם בשבוע עבודות אמנות (מחוץ לרשת, שם אני מבקרת כמעט כל יום). כנראה שהייתי צריכה קצת שקט בעיניים ובראש כדי להצליח לספוג את כל מה שראיתי, את כל מה שחוויתי.

ביומיים האחרונים אני מתחילה שוב להרגיש את הצורך הזה, לראות, להקשיב, לחוות ולשתף גם אחרים. הכתיבה של השורות האלה מרגישה בדיוק כמו השאיפה של סיגריה ראשונה אחרי הפסקה ארוכה: הראש טיפה מסוחרר, תחושה נעימה של חזרה למקום מוכר. (אבל מעט פחות מזיק, בהשוואה לעישון…).

אז, מה ראיתי בונציה?

כמעט ואין צילום בביאנלה. מה זה אומר? שלא היו צלמים טובים? שהצילום לא רלוונטי? אין לי מושג.

היו הרבה עבודות שאין לי מה לומר עליהן. היו כמה שממש לא אהבתי. היו הרבה שבכלל לא הבנתי. לא אותן ולא את המצאותן בביאנלה.

לעומת זאת, היו כמה וכמה עבודות שמאוד מאוד אהבתי.

* * *

העבודה של Wodiczko Krzysztof הפולני לא יוצאת לי מהראש. באולם אחד גדול וחשוך שורה של קשתות, חלונות אל החוץ, חוץ כלשהו. על שלושה קירות שורה של 3-4 קשתות כאלה. ועל התקרה סוג של חלון אל השמיים. כל ארבעת הקירות והתקרה הם הקרנות של סרט וידיאו. כמעט ולא קורה שם כלום. אנשים מטושטשים, לא מזוהים, עומדים ומשוחחים, מישהו בא עם מפוח ומנקה את הרחוב מעלים ואבק. אנשים נוסעים על אופניים, ילדים משחקים. בתקרה איש עם מגרפה גורף עלים יבשים. איש עובד על מכונה וניצוצות עפים, אחר מטפס על סולם ומתקן דבר מה. אחר מנקה חלון. אנשים לבושים סרבלי עבודה. אנשים בלי פנים.

ואז, אחד האנשים שעצר לרגע לשוחח עם מישהו, מניח יד על ה"חלון". הדמוי המטושטש הופך "אמיתי" יותר כשהיד נלחצת על החלון. וכל הזמן רחש העלים, לחש השיחות. לרגע כולם נעלמים, המסכים ריקים. ורגע אחר – טיפות זעירות ואישה אחת פותחת מטריה. ועוד אחת. ועוד אחד. וגשם. גשם חזק יורד באולם, עם רעמים וברקים. אמנם אין טיפת מים. אבל אפשר ממש להרגיש אותם, את הטיפות שמרטיבות לאט-לאט את האצבעות שאוחזות במטריה, את הרחוב.

וכל הזמן הזה, הדמויות ה"אמיתיות" – המבקרים בתערוכה, נכנסים לחלל, משתהים, עושים סיבוב. הרוב נעמדים-נשענים על אחד הקירות או מתיישבים על הרצפה. הם הופכים להיות שחקנים – אנונימיים – בחלל. הם מביטים "החוצה", אל מה שקורה מעבר לחלונות.

כל כך הרבה רגישות. אנושיות. פשטות. במקום אחד. משובח.

Wodiczko Krzysztof – Guests

עוד

* * *

Hans-Peter Feldmann הגרמני משחק בצלליות ויוצר עולם מופלא, של פנטזיה, של ילדות. הוא מציע גירסה אלטרנטיבית של מציאות מוכרת, של חפצים מוכרים, ומאיר אותם באור שונה, מזוית שונה.

על כמה שולחנות מוצבים אובייקטים שונים: קרוסלות, צעצועי ילדים, בובות, אביזרי מטבח, שלדים, בקבוקים, פסלונים, אוסף של פריטים שאפשר למצוא בבית. בכמה בתים. אוסף אקלקטי, לא בדיוק מוגדר, אבל שמרגישים כולם, גם אם לא מזהים אותם, כאובייקטים מוכרים, יומיומיים. יש כאלה שעומדים יציבים, יש כאלה שמסתובבים, זזים. פרוז'קטרים מאירים את הפריטים, ממש כמו על במת תיאטרון. הצללים שלהם משתקפים על הקיר שמאחור, יוצרים דימויים שונים לגמרי מהאובייקטים עצמם, שמשתנים ללא הרף.

האסוסיאציה לתיאטרון צלליות סיני היא כמובן לא מקרית, שכך נקראת העבודה. כמו הצלליות, העבודה של פלדמן יוצרת עולם של אילוזיה, עולם פנטסטי שהוא בעצם "טוויסט" של המציאות, של אובייקטים יומיומיים שמשחקים עם אור וצל.

כמו מופע קרקס, קרנבל של דימויים, כמו החיים שמשתנים ומשתנים, לא עומדים אף פעם במקום אחד, מפתיעים שוב ושוב, כמו להסתכל בעננים ולנסות לגלות דימויים מוכרים. שם אריה, כאן מפלצת, ובפינה ההיא – מכשפה (או פיה).

Shadow play – Hans-Peter Feldmann

* * *

העולם שיצר Tomas Saraceno הארגנטינאי הוא עולם של מכשולים, קווים עגולים שזורים אחד בתוך השני. עולם שלם אסטטי ואוורירי שמזמין את הצופה לקחת בו חלק, לחקור אותו, להתהלך בתוכו, להסתכל מקרוב, להרים רגל זהירה ולדלג.

החלל נראה כמו פנטזיה של ארכיטקטורה עתידנית, הצורות הן כמעט אורגניות. עכבישים ענקיים אבל בכלל לא מפחידים, מגרש משחקים חדש ושונה, מרתק, מזמין. הקוים הדקים שמרכיבים את כל הקונסטרוקציות, על אף שהם כהים, על אף שהם יוצרים צורות סגורות, יוצרים חלל פתוח ולא קלאוסטרופובי.

כל העכבישים, גדולים וקטנים, שזורים אחד בתוך השני, כשמסתכלים עליהם מרחוק, אפשר לראות עד כמה הם מורכבים, עד כמה הם מחוברים אחד לשני, עד כדי כך שאי אפשר לעקוב אחר תחילתו וסופו של כל עכביש, או של כל צורה בנפרד.

השם של העבודה אמנם מרמז על כך, אבל אולי בכלל לא היה צורך בשם כדי להשוות את הבליל של חוטים-רצועות-רגליים-סיבים לעולם המורכב, המזמין, המבלבל והעמוס של האינטרנט. רק שלעולם של סראסנו יש אחיזות על הרצפה, הוא מקורקע למשטח ישר ועשוי חומר מוצק מאוד…

TOMAS SARACENO Galaxy Forming along Filaments, like Droplets along the Strands of a Spider's Web

* * *

מתוך הכמות הכמעט בלתי סבירה של עבודות שראיתי בחרתי בשלוש, שאני זוכרת גם אחרי שעברו כמעט שלושה שבועות מאז ראיתי אותן. אני רואה בשלושתן משהו עמום, לא מוגדר, של משחקי מחשבה וויזואליה. אולי הן עניינו אותי יותר כי הן שונות, מפתיעות, חלקן משעשעות, כולן מעוררות מחשבה. ובעיקר יש בשלושתן חוויה רב חושית, של קול, ותמונה, ותנועה, ומגע. בכולן יש מעורבות פעילה (לא בכולן וולונטרית), השתתפות של המבקרים. שבמקרים האלה הם לא רק צופים, אלא הופכים להיות חלק מהעבודה.

 

שלושת העבודות גם מן הסתם עונות במדוייק לנושא המרכזי של הביאנלה – making worlds

ובמה האמנות עוסקת אם לא בבריאת עולמות, באלטרנטיבות לנראה, למציאות המוכרת, בגירוי הדמיון, המחשבה?

Share

אולי גם זה יעניין אותך

תגובה 1

  • Reply
    דפנה לוי
    14/10/2009 at 7:59 pm

    תודה על הטעימות ועוד יותר, על המשך המסע שאליו שלחת אותי בלינקים. שלוש העבודות שבחרת באמת מעניינות מאוד. מאחר שאני כלואה בדרך כלל, מרצון, העולם יותר מילולי ופחות ויזואלי, מסעיר אותי במיוחד לקבל גישה קלה יחסית לסוג כזה של חוויה באמצעות הפרספקטיבה שלך.

  • השאר תגובה