Kill Bill - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים ונערות - פוטותרפיה

Kill Bill

סופסוף ראיתי את הסרט החדש של טרנטינו.

כבר חצי שנה אני שומעת עליו, ראיתי טריילר שפתח לי את התיאבון. במהלך ארוחת השחיתות המסורתית של שבת נפלה החלטה משפחתית: היום הולכים לראות את "להרוג את ביל".

ראשית – וידוי: אני מאוד מאוד אוהבת את מה שטרנטינו עושה.

מאוד אהבתי את ספרות זולה וכלבי אשמורת. סרטים גדולים, יצירתיים, שונים. מדי פעם אני רואה אותם שוב והם תמיד מפתיעים אותי מחדש. את ג'קי בראון לא ראיתי.

דור כבר ראה את הסרט (אבל רצה עוד פעם) והזהיר אותי שיש הרבה אלימות שם.

מה שבאמת נכון.

אבל, כמויות הדם המושפרצות בסרט הן כל כך מוגזמות, שהן ממש לא מצליחות להפוך את הקיבה. לי בכל אופן. בסרט יש כל כך הרבה מעבר לדם והאלימות: הסרט בנוי פרקים-פרקים, לא עוקבים מבחינת הסדר הכרונולוגי של ההתרחשויות, הוא קופץ קדימה ונסוג לתחילת הסיפור, הסרט כולו הוא מחווה לז'אנרים שונים של סרטי פעולה: סרטים יפניים וסרטי מאפיה איטלקיים ומערבונים אמריקאיים. קולנוע פוסטמודרני במיטבו. טרנטינו מצטט את הז'אנרים הללו. הוא לוקח מהם אלמנטים ודמויות, מערבב ומנער, מוסיף סאונד שהוא דיסוננטי לחלוטין, כלומר, לא הסאונד שהיינו מצפים או שמורגלים לו בסצנות כאלה. בונה דמויות חדשות מתוך סטריאוטיפים מוכרים: הלוחם והגיבור, האכזרי והנוקם(ת) ומעניק להם מימדים חדשים.

 

ילדה לבושה בתלבושת בית ספר עם גרביים לבנות עד הברך, היא רוצחת חסרת רחמים ומסוכנת.

 

Go-Go Yubari

 

הכלה היא אישה יפה, בלונדינית, מתוחכמת, חזקה, שכמעט נרצחת ביום חתונתה, בהריון מתקדם, כל האורחים שלה מתים בטבח (רק לי זה מזכיר את שרון טייט, אשתו ההרה של רומן פולנסקי, אמן סרטים מדממים בפני עצמו?). היא שורדת את הטבח, מתעוררת לחיים לאחר 4 שנות תרדמת והולכת לנקום באלה שפגעו בה.

 

הכושית חסרת הרחמים שמנסה לדחות "כאילו" את הקרב כדי שבתה הקטנה לא תהיה נוכחת בו, ונרצחת מול עיניה.

מלכת העולם התחתון של טוקיו, שסיפור חייה מגולל בוירטואוזיות באמצעות אנימה, סרט מצוייר בסגנון יפני, אישה קטנה שנוקמת את מות הוריה והופכת לעורפת ראשים חסרת רחמים.

 

O-Ren Ishii

גיבורות נשים (פוסט-פמיניזם?) שממלאות את התפקידים הגבריים הסטריאוטיפיים בסרטי פעולה: לוחמות, נוקמות, בלתי מתפשרות, אכזריות, כמעט לא אנושיות בנחישות שלהן להרוג את היריבים שלהן.

הן מחזירות מלחמה כמו לביאות, הקרבות האמיתיים הן של נשים מול נשים. את הגברים הן מוחקות מעל פני האדמה בתנועת חרב מדוייקת.

נצחון הנשים? נקמת המין הנשי? הנשים בסרטים שטרנטינו מצטט היו קישוט, משענת, לפעמים נלחמו על נפשן, אבל הן תמיד היו בצללים, לא לוחמות ולא רוצחות. הן היו כנועות, פגעו בהן, אנסו אותן, השפילו אותן. לא אצל טרנטינו.

 

על כל הנשים האלה מפקד ביל המסתורי (גירסה מרושעת לצ'ארלי מהמלאכיות של צ'ארלי?) האכזרי והכל יכול, הוא שפקד להרוג את הכלה ואורחיה בחתונה. הוא זה שניסה לחסל אותה סופית בירייה אך לא הצליח. הוא מתפייט מול פרצופה המדמם של הכלה ואומר לה: "את חושבת שאני סדיסט? אני עושה עכשיו את המעשה המזוכיסטי ביותר שעשיתי בחיי" ויורה בה. היא מספיקה להגיד לו שהתינוק בבטן שלה הוא שלו.

 

הסרט מחולק לשני חלקים, כנראה כי חששו בהפקה שקיבתם של הצופים לא תשרוד 4 שעות של דם ואלימות.

אני די משוכנעת שטרנטינו לא חשב שמישהו יאמין לסצנות הקרבות כמו שהן: אישה אחת (אמנם לוחמת ונוקמת את אבדן בתה מצויידת בחרב מיוחדת במינה) מול 88 רוצחים משוגעים? נו באמת. גם ברוס לי היה נכשל במשימה, נראה לי. היא מניפה את החרב, מרחפת מעל ראשיהם של ה"משוגעים", מחול אסטטי עקוב מדם וזעקות כאב.

 

The Bride

לסיכום, אני מאוד מאוד ממליצה למי שמסוגל לראות ולהנות מבעד לנהרות של דם. שווה את המאמץ.

 

 * כל הצילומים מתוך האתר של הסרט

 

* * *

הא, כן, עוד משהו על כלות (קשור ? כך נראה לי)

                             Marcel Duchamp

The Bride Stripped Bare by her Bachelors, Even (The Large Glass) (1915-23)

Philadelphia Museum of Art

 

 

Share

אולי גם זה יעניין אותך

7 תגובות

  • Reply
    דנה
    02/11/2003 at 10:39 pm

    Kill Bill, אבל רציתי רק לומר לך ש"ג'קי בראון" הוא סרט מדהים – ללא ספק היצירה השלמה והבוגרת ביותר של טרנטינו עד אז (1997). מאוד ממליצה לך. בעיקר בגלל המשחק המדהים של פאם גריר, רוברט פורסטר וסמואל ל' ג'קסון. ותודה על הרשימה. עכשיו כל שנותר לי לעשות הוא לראות את הסרט.

  • Reply
    דנה
    02/11/2003 at 10:42 pm

    מה שעוד יפה ב"ג'קי בראון" הוא שכמעט אפשר לומר עליו שהוא סרט פמיניסטי. הוא מציע גיבורה חזקה חכמה ויפה שמצליחה להונות את כל הגברים שניצלו אותה. חבל רק שיש בסרט עוד כמה דימויים סקסיסטיים-משהו של נשים (כמו הדמות שמגלמת בריג'ט פונדה). אבל גם בכך – דיינו.

  • Reply
    אליסיה
    03/11/2003 at 12:09 am

    אני אראה את הסרט, בטח אראה אותו.
    בהחלט כדאי גם לך לראות את להרוג את ביל…
    מעניין מה שאת אומרת על הצד הפמינסיטי בג'קי בראון. כי כמו שאמרתי, גם בלהרוג את ביל יש צד כזה.
    (כנראה שהאיש בעדנו, אולי בגלל זה אנחנו אוהבות אותו ?(

  • Reply
    אבי
    09/11/2003 at 11:01 pm

    לדעתי זה היה קצת(אומה נגד העולם) מוגזם וכמעט סיפור מצויר ולא סרט .
    היה המון כיף ושילוב המוזיקה השונה לסצינות השונות בד"כ מוצלח .

    הסצינה של הקרב בשלג " שווה ערך לאורגזמה ויזואלית"

    אבל יצאתי עם תחושת ריקנות מסוימת וללא ציפיה לרוץ לראות את החלק השני לכיצא

  • Reply
    אליסיה
    10/11/2003 at 11:19 am

    אבי, מסכימה איתך על המצוייר ועל הסצנה המדהימה הזו בשלג.
    אבל – לי לא הייתה תחושה של ריקנות. אני מחכה בקוצר רוח לחלק השני.

  • Reply
    בועז
    20/11/2003 at 9:00 am

    רומן פולנסקי, חוץ מ"מקבת", לא ביים סרטים מדממים. הדימויים בסרטיו הם אסוציאטיביים. האימה בסרטיו היא מוחשית, דווקא מפני שהוא מפעיל את הדמיון שלנו ("רתיעה", למשל, וגם "תינוקה של רוזמרי", שבו לא רואים שום דבר מוחשי – אבל הסרט מפחיד מאוד, דווקא בשל כך)

    גם "הדייר" מפחיד, אבל מפני שהוא עוסק במחלת נפש. פארנויה. בדידות קיצונית ומסתורין רב. אין שם שום דבר מדמם (אלא אם עקירת שן נחשבת למשהו שכזה)

    לגבי "מקבת" – כל הדם נמצא במקור השקספירי.

    אין להשוות בין פולנסקי, קולנוען אירופי גאון ואינטלקטואל עמוק, שעיבד יצירות מופת ("טס" של תומס הארדי, "השער התשיעי" לפי ארתור-פרס וכמובן סרטו הטוב ביותר "ירח מר") לבין טרנטינו, וירטואוז קולנועי ללא ספק – אך אדם דפוק לחלוטין מבחינה רגשית, אמריקאי במובן הלא מוצלח של המלה.

    אני אראה את "להרוג את ביל", למרות שמחוות כלשעצמן אינן מוצאות חן בעיני, אם אין בהן אמירה נוספת לדם הרב שנשפך. המציאות מדממת מספיק, אני לא מתפעל מכך שמסגננים אותה – לכאורה – והופכים אותה לחלק ממוצר קולנועי.

    הייתי הרבה יותר מתפעל אם טרנטינו היה בוחר להגיד משהו, לשם שינוי, על העולם שסביבו – שבתוכו הוא פועל.

  • Reply
    ג'ול
    09/12/2003 at 12:13 am

    אהבתי את סרטיו הקודמים של טרנטינו ובהחלט הלכתי עם הרגשה שאני הולכת לראות משהו שונה ולהנות. המוזיקה בסרט הוסיפה לי המון. המון.

  • השאר תגובה

    שינוי גודל גופנים
    ניגודיות