instruments of memory

התחלתי לעקוב אחרי האתר הזה Instruments of Memory כי השם מצא חן בעיניי ונשארתי בזכות התוכן.
כשראיתי את הקול קורא שמבקש לעסוק במה שקורה מאחורי הצילום, בסיפור שמאחורי התמונה, ידעתי בדיוק מה אשלח להם.
לשמחתי הרבה הם אהבו את ההצעה שלי והעלו אותה לתערוכה און ליין יחד עם עוד כ 30 הצעות מרחבי העולם.


את הטקסט שמתלווה כתבתי באומץ רב בספרדית (שהיא אמנם שפת האם שלי אבל היא ברמה של הילדה בת ה 11 שהייתי כשעליתי לארץ) והוא מופיע בדף של התערוכה גם באנגלית שתורגם על ידי המארגנות.

לכאן אני מביאה אותו בעברית.


הצד האחורי:
אנחנו מאחלים לדודים שלנו משה ואניטה שנה טובה ומשגשגת
ראקל, מרסלו ומריו
3 לאוקטובר 1935


הסיפור שמאחורי התמונה:
התינוק הוא אבא שלי, מריו מוניס. הוא נולד בינואר 1935 בבואנוס איירס, ארגנטינה. הגלויה מאוקטובר 1935.
אמא שלי נפטרה לפני 14 שנה. כשפיניתי את הבית שלה מצאתי, בין היתר, שתי קופסאות עם צילומים. בין הצילומים התחבאה הגלויה הזו. היה לי ברור שזה אבא שלי, ממש אפשר לזהות אותו. כשהפכתי את הגלויה, ראיתי את כתב ידה של סבתא שלי ראקל, אמא של אבא שלי, שגם זיהיתי מייד. היא מאחלת שנה טובה לדודים שלה, משה ואניטה, ההורים של אמא שלי, שנתיים לפני שאמא שלי נולדה. (סבא שלי משה היה אחיה של סוניה, אמא של ראקל, אמו של אבא שלי).
אבא שלי נפטר לפני 40 שנה, בגיל 44 ואני עדיין מתגעגעת אליו.
הגלויה הזו מרגשת במיוחד כי היא מראה את הקשר המשפחתי שחיבר בין ההורים שלי עוד לפני שהם נולדו.
Share

אולי גם זה יעניין אותך

2 תגובות

  • Reply
    Tami Bezaleli
    24/10/2021 at 9:32 pm

    זה מטומטם כל כך להגיד, אבל כל כך עצוב שכולם מתים לנו בסוף. הכי עצוב בחיים. ❤️

  • Reply
    Alicia Shahaf
    25/10/2021 at 5:00 am

    הכי לא מטומטם, זה הכי עצוב

  • השאר תגובה