family stories

בעשר בלילה התחילה תהלוכת המאהבות.

חמש עורבניות שחורות, רעלות תחרה מנסות להסתיר את פניהן, נכנסות לחלל הצפוף והמחניק, ספוג ריחות של מאות ציפורנים לבנים מרקיבים.

כולן תמירות ושופעות חזה, על פרקי ידיהן צמידי זהב דקיקים, גם לאמא יש כמה כאלה בשידה שלצד המיטה.

אנשים באים והולכים, אנחנו יושבות כל הלילה, מחכות לשעות הבוקר כדי לסיים עם הזוועה הזו. כבר עדיף לקבור אותו ודי.

כל כניסה של בן או בת משפחה, חברה או שכן גוררת התפרצות בכי בלתי נשלטת, של אמא או של סבתא, לפעמים גם שלי.

כשהעורבניות הגיעו הסתכלתי על אמא וציפיתי לתגובה.

שתתפרץ, שתתלוש להן את השיערות, מה הן מחפשות כאן.

אבל אמא, כמו אמא, תמיד מנומסת להפליא, מזמינה אותן לשבת איתנו בחדר, היא מגדילה לעשות וסוחבת כסאות מחדר אחר, אישה מנומסת, אמא שלי.

כל כך הרבה התאפקה, ברור שהיא תסיים את חייה בבית משוגעים.

Share

2 תגובות

השאר תגובה