Closer

אלינור קרוצ'י – Zipper Mark

"… בדרך כלל נושאי הצילום שלי עדיין היו אמא שלי ואני. אבל בלהט האינטנסיביות של העבודה, אינסטינקטיבית, כל מי שהיה מעורב בחיים של שתינו – אבא שלי, אחי פיני, ערן, הסבים והסבתות שלי, האחיינים שלי – כולם נשאבו פנימה. הפריים נעשה גמיש ומסביר פנים.

אלמנטים שקודם ראיתי כשוליים נסחפו אל המרכז ולעתים קרובות הפכו לנושאים בפני עצמם.

מוזר, אבל ככל שהתקרבתי אל הפרטים, ככל שהזום-אין גדל, כך הנושאים התגלו כיותר אוניברסאליים. התנועה פנימה התבררה כתנועה החוצה. העבודה על פרטים זעירים – סימן על העור, תפר, שערה, עין, נשיקה – הובילו את העבודה מעבר לגבולות המשפחה…

… הגבולות האלה בין מה שחשבתי שראיתי בחיים, מה שראיתי בצילומים, מה שחשבתי שראיתי בהם, נעשו בהרבה מובנים מטושטשים, מבלבלים. כמו double take מתמיד, לא תמיד הייתי בטוחה אם משהו – הלך רוח, אנחה, הבעה זועפת – קלטו אירוע ממשי, או שמא אני כופה על הזכרון איזה שבריר שהמצלמה תפסה. לעיתים קרובות אני מרגישה כאילו יש לי שני סטים של זכרונות…

…אני יכולה לומר משהו אוניברסלי על האינטימיות רק באמצעות אינטימיות ממשית. האינטימיות שלי. היחסים הממשיים שיש לי עם אנשים ספציפיים. עם האנשים שאני אוהבת. העומק הכי גדול שאני יכולה להגיע אליו נמצא בתוך מה שהכי מוכר והכי קרוב…"

(מתוך הטקסט שכתבה אלינור קרוצ'י בשיתוף עם גדי טאוב כהקדמה לספרה Closer)

אלינור קרוצ'י – The Hug

מדי פעם זה קורה לי: אני נכנסת לתוך אולם של גלריה ונתקעת שם. מסתכלת על הצילומים התלויים על הקירות ולא רוצה לצאת. לא תמיד אני מסוגלת (ובדרך כלל לא רוצה) להסביר למה צילום זה או אחר מרגש אותי, מדבר אלי. במקרה של התערוכה הזו, של אלינור קרוצ'י – Closer – אני יודעת בדיוק.

הבאתי לכאן חלקים מהטקסט בו היא מסבירה מה היא עושה, למה ואיך, כי אני משוכנעת שכשאמן מסביר את עבודתו, וכל כך ברור ויפה כמו שאלינור עושה, אין צורך בפירושים, ניתוחים או הרחבות.

פעם מישהו אמר לי שהוא מאמין שיש באמנות מושג שהוא קרא לו "משפחה". אנשים שעושים דברים שאתה חושב עליהם, בצורה זו או אחרת. דברים ונושאים שקרובים לליבך. זה היה הסבר שהוא נתן לי בעקבות שאלה ששאלתי אותו – איך יכול להיות שאני רואה לפעמים עבודות שאני חשבתי לעשות. ואיך אני אוכל לעשות עבודה דומה (כי הרי חשבתי עליה לפני שראיתי אותה, ולך תוכיח שאין לך אחות…) אחרי שמישהו אחר כבר עשה אותה.

כשאני מסתכלת על הצילומים של קרוצ'י אני מרגישה בדיוק כך – משפחה: אחות, חברה. מדברת באותה שפה שאני מבינה. ישר לתוך הקרביים, לתוך המקום הכי עמוק והכי אינטימי.

והרי אלינור קרוצ'י מדברת על אינטימיות שהיא אוניברסלית. אז אני יודעת שמותר לי להרגיש קרובה אליה. והשפה שלה היא בטוח שפה שהרבה מאוד אנשים יכולים להבין ולדבר אותה.

או שאולי זו רק אני …

יופי-יופי של תערוכה – גלריה נגא – אחד העם 60, תל אביב (עד ה- 30 לאפריל)

ועוד הרבה מאוד צילומים באתר שלה.

Share

אולי גם זה יעניין אותך

2 תגובות

  • Reply
    יולי
    16/04/2004 at 5:39 am

    אהובות עלי הכתבות האלה עם המימד התעודי-אישי, במיוחד אלה העוסקות בנשים יוצרות.

  • Reply
    קרן כהן
    22/01/2011 at 10:11 am

    אלינור קרוצ'י – אשה כל כך מדהימה , מדהימה אותי האינטימיות והפתיחות שמשדרות התמונות שלה , כאילו נלקחו מהעולם הכי סודי וקרוב שלנו . לא יאומן כמה צילום יכול להיות מיוחד ואומנותי ונוגע .

  • להגיב על יולי לבטל