Chasing a ghost - אליסיה שחף צלמת אמנית - צילום אישי לנשים - פוטותרפיה

Chasing a ghost

ידעתי שיש תערוכה של נאן גולדין, שהרי חברתי היקרה יעל אמרה לי לקנות טיים אאוט איך שאני נוחתת בניו יורק, כך עשיתי ואני מודה לה על העצה החכמה.

אבל, "לדעת" זה דבר אחד. להיות נוכח, לתת למראות האלה לשטוף את העיניים, זה דבר שונה לגמרי. עברתי מצילום לצילום ושוב ושוב הייתי צריכה לנגב את העיניים, להסתכל מסביב ולבדוק שאף אחד לא רואה את הדמעות שלי (מאושר, מאושר) ולהתאפק לא לבכות בשאגות (כי זה מה שרציתי, האמת, אבל, פאדיחות…)

זה אולי נשמע טיפשי, אבל ככה אני מגיבה כשאני עומדת בפני עבודה שאני אוהבת, בפני עבודה של מישהו שאני מעריכה כל כך כמו שאני מעריכה את נאן גולדין.

לגולדין יש תכונה כזו, היא יודעת לגעת בקצות העצבים החשופים, לתקוע אצבע עמוק עמוק אל תוך הרגשות של הצופים שלה. לכל אורך העבודה האמנותית שלה היא מספרת את סיפור חייה, סיפור שיכול להיות של כל אחד מאיתנו. היא צילמה את החברים שלה, את עצמה, את הדברים הקטנים שעושים את החיים. וגם את הגדולים.

הכל פתוח, אין סודות, אין דברים שנסתרים. היופי, הכיעור, השמחה, הכאב, המוזרויות, הדברים הרגילים.

אני מודה, קצת קנאתי בניו-יורקרים. שפע גלריות, בהן מוצגות תערוכות מגוונות כל כך. הרבה מאוד מבקרים הסתובבו שם. הרוב מקומיים, מעט מאוד תיירים ראיתי באזור הזה (הרי אין שם סיילים ואין מוקדי תיירות ש"חייבים" לראות כדי לספר לחבר'ה שהיית בניו יורק)

בחלל הכניסה – כעשרים צילומים, צילומי נוף, צילומים של האחיין שלה, טריפטיכים. במבט ראשון נראה כאילו אין כל כך הרבה קשר בין הדברים.. אבל המבט חוזר שוב ושוב אל הנופים, אל הפנים, אל המילים. ומרגישים, בחיי שמרגישים, את הסיפור. את החוט המקשר. את העצב. את הכעס על האבדן. אולי זו אני, שמסוגלת להפתח ולהתחבר לעבודה, אולי זה כל כך חזק וצועק, שאי אפשר פשוט להתעלם ממה שקורה על הקירות של הגלריה.

Nan Goldin©

ואז פותחים דלת קטנה ונכנסים לאולם השני של הגלריה.

קירות חשופים, מבנה תעשייתי, רצפת בטון. חלל ענק. אנשים נכנסים לשם בשקט בשקט ומתיישבים על הרצפה, על ספסל. מרותקים לקיר שממול.

המסך מתחלק לשלושה. רצף של צילומים שמתחלפים, לפעמים אחד המסכים מראה וידיאו, לפעמים שלושתם. לפעמים זה נראה כאילו הצילום מקבל חיים מעצמו ומתחיל לנוע. צילום זז, בתנועה.

קולה של נאן גולדין מספר את הסיפור. את קורות המשפחה שלה, את השתלשות החיים שלהם.

את סיפור אחותה שהייתה לה מחשבה עצמאית ושונה ולכן אושפזה בבית חולים לחולי נפש, עד שיום אחד מצאו אותה מתה על פסי הרכבת.

את סיפורה האשפוזים שלה עצמה, בגלל התמכרותה לסמים ובגלל דכאון.

ובמקביל לסיפורי שתי האחיות – סיפורה של סיינט ברברה, שאביה החילוני ערף את ראשה כאשר היא מצהירה על אמונתה בנצרות.

קולות מהעבר, של אנשים, בכי, צעקות, שיחות, מוזיקה, הטקסט שנשמע יבש ואינפורמטיבי, כאילו גולדין מחייבת עצמה לא להיכנס יותר מדי לסיפור, שקולה לא יישבר באמצע הסיפור.

Nan Goldin©

נאן קוראת לעבודת מולטימדיה הזו Sisters, Saints, & Sibyls ומקדישה אותו לאחיות, לכל האחיות ה"שונות", שסוטות מהדרכים המקובלות, הרגילות, המצופות מהן.

Matthewmarks Gallery

Share

אולי גם זה יעניין אותך

אין תגובות

השאר תגובה

שינוי גודל גופנים
ניגודיות