אורנה בן-עמי – בית מלאכתָּהּ

עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.

אורנה בן- עמי מכנה את הסטודיו שלה "המסגריה שלי".
חלל עצום בתוך מבנה תעשייתי, גברי ורועש בלי הפסקה.
הרבה ברזל ומכונות כבדות יש אצל אורנה.
דיברנו לא מעט לפני שניגשנו לצלם.
זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את אורנה, השיחה זרמה כמו היינו מכרות ותיקות.
העבודות של אורנה עדינות, פואטיות, גם כשהן גדולות מאוד.

Share

ענת בראל – בית מלאכתָּהּ

עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.
ענת בראל היא האמנית הראשונה שבחרתי לצלם.
את ענת אני מכירה הרבה מאוד שנים: גרנו באותו קיבוץ, היא הייתה "ה" אמנית אליה נשאתי את העיניים הרעבות שלי – היא בוגרת בצלאל, אני בינתיים רק חלמתי ללמוד אמנות.
ענת היא אמנית קרמיקה. העבודות שלה נוגעות בעצב החשוף, ישר בלב.
היא עובדת בחדר בדירה שבה היא מתגוררת עם בנה ברמת השרון.
לפני שניגשנו לצילומים, ישבנו שעות במטבח, שתיינו תה ושוחחנו, עד שכמעט שכחנו שהייתה מטרה ספציפית במפגש הזה.

Share

בית מלאכתָּהּ

כל כך הרבה לבד יש בחייה של אמנית. הצורך הבלתי פוסק הזה, לעשות, להגיד, ליצור, ללדת את עצמך.

אומרים עלינו, הצלמות, שאנחנו מציצניות, אני בוחרת לקרוא לעצמי סקרנית.

אני סקרנית להפר את הלבד הזה, להציץ אל הלבד של אמניות אחרות בזמן שהן בסטודיו.

איך נראה החלל? גדול או קטן? חשוך או מואר? פרוע או מסודר? מלוכלך או נקי?

מה יש להן בסטודיו מעבר לעבודות האמנות עצמן ולחומרים המשמשים ביצירה?

מה הן עושות כשהן לא עושות אמנות?

רק אמניות, כי אנחנו (עדיין) לא שוות. כי למבט ולצילום יש כח להגדיל את המקום והנוכחות של נשים בשדה, והגיע הזמן.

כי המפגש עם אמניות אחרות נותן להן ולי כח שצומח מתוך אחוות המדוכאות, אחוות המורדות.

אני בוחרת להיות במקום הזה, הן ואני.

תודה גדולה לטל דקל היקרה, שאצרה את התערוכה באהבה, רצינות ומסירות.

ליוחאי רוזן וניר הרמט שהמליצו לי על אמניות נפלאות ומעוררות השראה.

תודה לצוות הגלריה במכון הטכנולוגי בחולון.

ואחרונות חביבות, תודה לכל אחת ואחת שהסכימה לפתוח בפניי את קודש הקודשים שלה ולהצטלם לסידרה הזו.

מוזמנות ומוזמנים לחגוג איתנו !

Share

המלכה יעל

לפעמים קורים דברים שאי אפשר להסביר בהגיון.
הרגע הזה שאת לוקחת את הטלפון כדי להתקשר לחברה והתמונה שלה מופיעה על המסך עוד לפני שהספקת לצלצל בעצמך.
התחושה שפגישת העבודה שקבעת תהיה מזעזעת. או מעולה.
ותמיד ההפתעה הזו, שהנה מה שחשבת, הרגשת, מתקיים במציאות.
המפגש עם יעל היה מסוג הרגעים האלה, מהמייל הראשון שקיבלתי ממנה ועד החיבוק בסיום הצילומים.
יעל סיפרה לי שהיא לומדת פותוטרפיה במוסררה והיא עסוקה בנושא של דימוי גוף.
ושהיא מבינה שכדי להעמיק בנושא היא צריכה לעבור לצד השני של המצלמה, והמחשבה מלחיצה אותה מאוד.
מייד התחברתי אליה, והצעתי לה – בנוסף לצילומים – לחלוק איתה את הידע הרב שצברתי במהלך השנים שאני עוסקת בדיוק בנושא הזה.
המפגש היה אפילו יותר ממה שדימיינתי.
לסטודיו נכנסה אישה צעירה ויפה, חוששת מהמפגש עם המצלמה אבל נחושה להשלים את המשימה בהתכוונות מלאה.
שוחחנו, לקח לי קצת יותר זמן מהרגיל להוציא את המצלמה, לאפשר לה להתרגל אליי, לבטוח בי.
והקסם אכן קרה. יעל שחררה קצת, איפשרה לי להתקרב עוד ועוד.
היא ביקשה ממני טוש, ציירה על הגוף שלה את כל המקומות שלא לטעמה בגוף שלה.
אני צילמתי וצילמתי, עצובה על הרשת האדומה שיעל ציירה בכל כך הרבה מקומות בגוף היפה שלה, אבל גם שמחה על העוצמה האדירה שלה, על האומץ לעמוד כך מול המצלמה.
לקראת הסוף היא כתבה על הבטן "אני מלכה".


Share

שרי

ההודעה ששרי שלחה לי הייתה קצרה ולעניין: אני מחפשת מזה זמן להצטלם, סיפור לעצמי. אשמח שתחזרי אלי.

חזרתי אליה, שוחחנו, קבענו.

היא הגיעה בדיוק בזמן, מצויידת בחיוך גדול וטרולי מלא בגדים.

שוחחנו.

אני מסתכלת על עצמנו מהצד ונדהמת,
איך זה קורה, בכל אישה שאני פוגשת אני מוצאת נקודות משותפות.

הרי כל אחת היא אחת ויחידה.

ובכל זאת.

יכולנו להמשיך לדבר עוד הרבה זמן.
הנינוחות של שרי לא השתנתה כשהמבט שלי עבר אל מאחורי המצלמה.
היא החליפה בגדים, מרחה שפתון, מדי פעם הורידה משקפיים.
התמסרה ונהנתה.

ביקשתי רשות להראות את הצילומים שלה, לצטט את התגובה המרגשת שלה, כמו שאני עושה מדי פעם.
היא מייד ענתה, ברור, מה שתרצי.
את הצילומים שאני מביאה לכאן בחרה שרי, ללא היסוס.

ובמילים של שרי:
"תודה. זו באמת הייתה חוויה מעצימה. השיחה המקדימה ותוך כדי. ההנאה מהצילום עצמו. אוהבת את רעש המצלמה.  תודה על ההקשבה"

תודה, שרי, על הפתיחות, על הדיוק והכוונה, על הבחירה שלך להקשיב לעצמך ולעשות את מה שטוב עבורך.

Share

על החֲבֵרוּת

תיכף יומולדת, עוד מעט חורף (אולי, מקווה)

זמן התכנסות והתבוננות על מה שהיה, על מה שיש ועל מה שיהיה.

ככל שאני מתבגרת אני מדייקת עוד ועוד מי הם האנשים שאני רוצה בחיים שלי.

חברה (או חבר) שאני ממש רוצה קרובה אליי היא חברה ששמחה בשמחתי ועצובה בעצב שלי.

ולהיפך.

ככה פשוט.

מי זו החברה המיוחדת הזו שלך?

לכבוד היומולדת – מתנה ממני, "חברה מביאה חברה"

אחת במחיר מלא, השניה בחצי.

Share

על הדיאלוג

#אני

יומיום פונות אליי נשים שמבקשות להצטלם. לרוב הן רוצות לציין אירוע מיוחד: יומולדת עגול, עבודה חדשה, חתונה או פרידה.
ויש כאלה שפשוט רוצות לראות את עצמן, כמו שהן. אני מאמינה שזה החיבור האולטימטיבי, פנים-חוץ. גוף-נפש.
את אורנה פגשתי במסגרת עבודה על תערוכה שלי. אישה מרשימה, נעימה, יפהפיה שלא מסתירה את הגיל שלה.
היא סיפרה שהיא אוהבת להצטלם ודיברנו על המחסור הלא מובן בדוגמניות בוגרות.
הבטן שלי אמרה לי, תזמיני אותה. ולא טעיתי.
החיבור היה מיידי. בשיחה קצרה, עוד לפני שפתחתי את המצלמה, כבר ידענו אחת על השניה דברים שלפעמים לוקח שנים עד שהם נפתחים.
הרגשתי שאני יכולה להתקרב, להסתכל לה ישר לתוך העיניים, ישר לתוך הלב.
אורנה אוהבת את המצלמה, והמצלמה שלי ואני, אוהבות אותה.
בחרתי שתי תמונות בגלל ההתמסרות ואחת בגלל שהיא אמרה שהיא לא נוהגת להצטלם כשהיא צוחקת, אז דווקא צוחקת ..

#אורנה

את הצלמת אליסיה שחף היכרתי במסגרת העבודה וכשהיא הזמינה אותי לבוא להצטלם אצלה כמובן שלא חשבתי פעמיים. אני אוהבת להצטלם וההזמנה מאוד החמיאה לי !
הסטודיו שלה נעים, חמים ומזמין , כשבחוץ השתולל הגשם ההזוי של סוכות.
החיבור הראשון היה עם מיה, כלבת הריטריבר השחורה שלה שמיד אימצה אותי והפכה את כל המפגש לביתי מרגע הראשון. אליסיה הראתה לי עבודות שלה והשיחה שלנו קלחה כמו שיחת בנות טובה ואז התחיל הסשן.
הדיאלוג שמתקייים בין מצלמת ומצולמת צריך להיות מאוד עדין כדי להוציא תוצאה אמיתית.
אליסיה התקרבה עם העדשה לטווח אפס. השיחה שלנו המשיכה תוך כדי הצילום. היא חגה מסביבי עם המצלמה מתקרבת מתרחקת ואני פשוט עפתי. החופש המוחלט שהיא אפשרה, גרם לי להתמסרות טוטאלית.
ואני -בחרתי עוד תמונה אחת….


Share

נעמי

עינב הגיעה להצטלם אצלי לפני כשנה ומאז אנחנו אוהבות.

השנה לבת שלה, נעמי, יש בת מצווה.

ועינב ביקשה יפה שאצלם אותה.

כמו תמיד, כשמבקשים ממני לצלם "בוק" בת מצווה, שאלתי, איפה היא תרצה להצטלם?

בים, ענתה עינב מייד, ואם אפשר, גם בסטודיו.

ככה יצא, שפעמיים פגשתי ילדה חייכנית, שמחה, קצת ביישנית, שמיד התמסרה למצלמה.

פשוט תענוג.

Share

הילה

הילה יפה, מאוד יפה.

אבל יופי חיצוני לא מספיק, אם הוא לא מגיע מבפנים.

ואצל הילה הכל שם.

היא אמרה לי, אני חולמת לעשות צילומי נשיות.

(הגעת למקום הנכון, יקירה)

היא הגיעה, חמושה במעט בגדים להחלפה, בגדים תחתוניים שאת חלקם היא רכשה במיוחד לאירוע ובנזוג.

האמת, קצת חששתי.

האינטימיות שמתרחשת בחדר יכולה להיות מופרת בקלות, בטח על ידי צופה מן הצד.

הבנזוג לא רק שלא הפריע, הוא עזר ממש.

סידר מוזיקה, קיפל יפה את הבגדים שנשרו מהגוף חזרה לתיק.

ובעיקר עודד, החמיא, התמוגג מאשתו המדהימה, הכל במידה ובנעימות אינסופית.

ההתמסרות של הילה למצלמה, אליי, הייתה מוחלטת, טוטלית. מרגשת.

זה היה כזה כייף, צילמתי המון, נראה לי שזו הפעם הראשונה מאז שאני מצלמת נשים שאני ממש מתקשה לבחור. כל כך הרבה צילומים מוצלחים…

הילה סיפרה לי שהיא כתבה ספר על אביה האהוב שנפטר בפתאומיות, "דברים שלמדתי מאבא", ואני ממליצה בחום לעזור לה להגשים את החלום הזה, כל הפרטים כאן

אני לא יכולה שלא לשתף את התגובה המרגשת של הילה לצילומים:

" אליסיה יקרה ❤
חווית הצילום אצלך היתה מדהימה והתוצרים מרגשים מאוד! בהחלט בוסט של אהבה עצמית לצד כל הפגמים וחוסר השלמות או כמו שאת אומרת " זה המושלם"

Share

מיתוס היופי

גיבשתי עמדה מאוד ברורה לגבי איך ומה אני רוצה להביא בצילום, ואת העמדה הזו אפשר לראות בתיק העבודות שלי.

היום אני מרגישה צורך להרחיב גם במילים.

זה לא שאני לא אוהבת פוטושופ או שאני לא יודעת לעבוד בתוכנה הזו (ההיפך הוא הנכון)

לפני שאני מצלמת אישה (או איש) אני לומדת אותה, קוראת את שפת הגוף שלה, מחפשת את הבעות הפנים שלה, מנסה להרגיש את מה שהיא משדרת החוצה.

וכשאני מצלמת אותה, אני מחפשת להביא לתוך הצילום את המהות הזו, את התמצית שלה, את מה שמייחד אותה.

אחר כך, כשאני יושבת מול הצילומים במחשב שלי אני בוחרת את הצילומים הטובים ביותר של כל אישה, מתקנת מה שדורש תיקון ושולחת.

אני לא עושה ניתוחים פלסטיים, אני לא מחליקה קמטים ולא מעלימה שקיות מתחת לעיניים.

אני מביאה לצילום את מי שהגיעה אליי לסטודיו.

לא ממציאה אותה מחדש ולא הופכת אותה למישהי אחרת.

במדיה אנחנו רואות הרבה צילומים שעברו טיפול אינטנסיבי בפוטושופ, אין למצלומות קמטוטי הבעה מסביב לעיניים, לשפתיים ולצוואר. העור שלהן נראה חלק וללא פגמים.

אין באמת נשים כאלה במציאות, גם בצעירות ביותר.

אני חושבת שיחד עם כל מה שנעלם נעלם גם האופי, ההבעה, המהות של המצולמת.

אני בטוחה, שאם אפגוש את הנשים האלה פנים מול פנים, ארגיש קצת מרומה.

כבר הרבה שנים אני עובדת מאוד קשה כדי לנסות לגרום לנשים להסתכל על עצמן כמו שהן ולאהוב את עצמן ככה, "בלי פוטושופ", אמיתיות.

הרצון להראות צעירה יותר, מתוחה יותר, ללא "פגמים", רזה יותר או כל "תיקון" אחר לגוף שלנו הוא תוצאה של מסר מעוות שהחברה משדרת לנו, רבות מאיתנו שבויות בתפיסה הנוראית הזו, שאנחנו לא מספיק טובות, שעלינו להשתנות ולהשתפר כדי להיות ראויות להיות מה שאנחנו רוצות להיות.

כל עוד נרצה להיות מישהי אחרת מהדמות שמשתקפת לנו במראה, לא נהיה משוחררות, עצמאיות, שלמות.

לא חבל לבזבז חיים שלמים על אשליה?

ומי בכלל קבע שפנים מתוחות ללא הבעה יפות או טובות יותר מפנים שרואים עליהם את האישיות, את חוכמת החיים שלהן?

לא עדיף בהרבה לאהוב את עצמנו, כמו שאנחנו, עם הקמטים וה"פגמים" והגיל, והגוף שלנו, כמו שהוא ?

"She wins who calls herself beautiful and challenges the world to change to truly see her" 
 Naomi Wolf, The Beauty Myth

Share