אורנה בן-עמי – בית מלאכתָּהּ

עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.

אורנה בן- עמי מכנה את הסטודיו שלה "המסגריה שלי".
חלל עצום בתוך מבנה תעשייתי, גברי ורועש בלי הפסקה.
הרבה ברזל ומכונות כבדות יש אצל אורנה.
דיברנו לא מעט לפני שניגשנו לצלם.
זו הייתה הפעם הראשונה שפגשתי את אורנה, השיחה זרמה כמו היינו מכרות ותיקות.
העבודות של אורנה עדינות, פואטיות, גם כשהן גדולות מאוד.

Share

ענת בראל – בית מלאכתָּהּ

עמוד מתוך קטלוג התערוכה בית מלאכתָּהּ שמוצגת בגלריה ויטרינה במכון הטכנולוגי בחולון.
ענת בראל היא האמנית הראשונה שבחרתי לצלם.
את ענת אני מכירה הרבה מאוד שנים: גרנו באותו קיבוץ, היא הייתה "ה" אמנית אליה נשאתי את העיניים הרעבות שלי – היא בוגרת בצלאל, אני בינתיים רק חלמתי ללמוד אמנות.
ענת היא אמנית קרמיקה. העבודות שלה נוגעות בעצב החשוף, ישר בלב.
היא עובדת בחדר בדירה שבה היא מתגוררת עם בנה ברמת השרון.
לפני שניגשנו לצילומים, ישבנו שעות במטבח, שתיינו תה ושוחחנו, עד שכמעט שכחנו שהייתה מטרה ספציפית במפגש הזה.

Share

בית מלאכתָּהּ

כל כך הרבה לבד יש בחייה של אמנית. הצורך הבלתי פוסק הזה, לעשות, להגיד, ליצור, ללדת את עצמך.

אומרים עלינו, הצלמות, שאנחנו מציצניות, אני בוחרת לקרוא לעצמי סקרנית.

אני סקרנית להפר את הלבד הזה, להציץ אל הלבד של אמניות אחרות בזמן שהן בסטודיו.

איך נראה החלל? גדול או קטן? חשוך או מואר? פרוע או מסודר? מלוכלך או נקי?

מה יש להן בסטודיו מעבר לעבודות האמנות עצמן ולחומרים המשמשים ביצירה?

מה הן עושות כשהן לא עושות אמנות?

רק אמניות, כי אנחנו (עדיין) לא שוות. כי למבט ולצילום יש כח להגדיל את המקום והנוכחות של נשים בשדה, והגיע הזמן.

כי המפגש עם אמניות אחרות נותן להן ולי כח שצומח מתוך אחוות המדוכאות, אחוות המורדות.

אני בוחרת להיות במקום הזה, הן ואני.

תודה גדולה לטל דקל היקרה, שאצרה את התערוכה באהבה, רצינות ומסירות.

ליוחאי רוזן וניר הרמט שהמליצו לי על אמניות נפלאות ומעוררות השראה.

תודה לצוות הגלריה במכון הטכנולוגי בחולון.

ואחרונות חביבות, תודה לכל אחת ואחת שהסכימה לפתוח בפניי את קודש הקודשים שלה ולהצטלם לסידרה הזו.

מוזמנות ומוזמנים לחגוג איתנו !

Share

זו יכולה להיות אני

לקראת יום המאבק הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים

הסטודיו שלי אירח קבוצה של בלוגריות שהצטלמו לקמפיין של סלונה.
"זו יכולה להיות אני"
כי אין פרופיל לאישה שחווה אלימות.
זה לא קשור לצבע עור, או מקום מגורים, או שכבה סוציואקונומית.
זה לא קשור להשכלה או לקריירה.
זו יכולה להיות כל אחת.
זה לא כתוב על המצח, לרוב לא רואים את זה מבחוץ.
צילמתי 19 נשים, פורטרטים קרובים ואינטימיים מאוד.
יסמין כהן הנפלאה איפרה אותן, במסירות ובמקצועיות.
מורן מישל צילמה אותי
ובמערכת סלונה הצמידו לכל אחת מאיתנו משפטים שנאמרים.
אמיתיים וכואבים.
המסר חד וברור: #זויכולהלהיות_אני #saloona

הכנסו לצפייה בכל המשתתפות, ושתפו. זה המאבק של כולנו. >> https://goo.gl/wh7RYr

 

Share

על משפחה וקונפטי

ילדים זה שמחה.

במיוחד אם הם שלך.

תינוקות זה הדבר המתוק בעולם.

במיוחד אם הם שלך (או של הילדים שלך)

זה היה סשן מרגש במיוחד:

משפחת שחף-קורין בהרכב מלא, פלוס מיה, האסיסטנטית הכי שווה, פלוס … קונפטי !

הרעיון היה של נרקיס, הבת היצירתית שלי.

ההורים מאוד נהנו, גפן התינוק פחות הבין על מה המהומה.

מיה ברחה באימה.

ולא, אני לא מוכנה לעשות את זה שוב.

קונפטי זה מקסים וצבעוני אבל כבר עבר כמעט חודש מאז הצילום ועדיין אני מוצאת קונפטי בכל מיני פינות נסתרות.

(האמת, היה ממש כייף)

 

Share

פינת הגברים

הפעם אני רוצה לדבר על גברים.

בשנתיים האחרונות צילמתי פורטרטים של גברים שמוצגים בתערוכה "נראים".

אני צלמת של אנשים. זו המהות שלי. אנשים מעניינים אותי. מסקרנים אותי. יש לי חיבור לאנשים. אני נהנית מהדיאלוג, האינטרקציה, האינטימיות שנוצרת בזמן שאני מצלמת.

אני מתרגשת כל פעם מחדש מהקסם שמתרחש מהרגע שבן אדם זר נכנס לסטודיו ויוצא ממנו לאחר שצילמתי אותו בתחושה שאנחנו החברים הכי טובים.

המיקוד שלי, בעיקר בשנים האחרונות, הוא בצילום נשים. צילמתי הרבה נשים בסטודיו, שהגיעו אליי מסיבות שונות. והן יצאו עם תחושה טובה, עם השלמה עם עצמן, עם הגוף שלהן, עם מי שהן. בהרגשה שנתנו לעצמן מתנה שיהנו ממנה עוד הרבה זמן.

וכשהתחלתי לצלם את הגברים הנפלאים האלה, אחד אחד, ראיתי את השוני. והתבוננתי בדומה. ההרגשה הטובה שלהם מול המצלמה שלי. ההתמסרות. ראיתי איך הם בטחו בי. שאשמור עליהם, שאביא אותם, כמו שהם, אל הצילום.

בערב פתיחת התערוכה ניגשו אליי הרבה מאוד אנשים ושיבחו את הצילומים. דיברו איתי על כמה הפורטרטים עומדים בפני עצמם, איך הצלחתי להביא אל הצילום את המהות, את התמצית של כל אחד ואחד מהגברים.

למחרת, אמרה לי חוליה, אחותי-חברתי האהובה: את יודעת למצוא בכל אחד ואחד את היופי. ולהעצים אותו.

הלב מתפוצץ מאושר וסיפוק.

 

 

 

Share

צילומי משפחות למרכז הורות משמעותית אשדוד

המעצבת סיגל סיוון ידוב עיצבה את המרכז להורות משמעותית באשדוד עם תשומת לב לכל הפרטים.
במסגרת הפרויקט הזה הזמינה אותי לצלם עבור המרכז החדש צילומים שמייצגים את העיר – משפחות מתפוצות שונות, נופים ומקומות בולטים בעיר, פעילויות שונות שבהם עוסק המרכז להורות משמעותית.

חשבנו ביחד איך לצלם את המשפחות השונות עם ערך מוסף. סיפרתי לסיגל שלא מזמן קראתי את הספר חיבוק של דוד גרוסמן וכל כל התרגשתי ממנו שקניתי אותו לשני הילדים שלי.

החלטנו לשלב בצילומים משפטים מתוך הספר.

כאן אפשר לראות את הצילומים שצילמתי בבתים של המשפחות וכאן ואת ההדפסות הגדולות שעיצבתי עם המשפטים המרגשים שתלויות במרכז.
בנוסף, צילמתי תחומי פעילות של המרכז וצילומי אוירה של העיר.

Share