הדס

כתבתי טקסט קצר על המפגש עם הדס, ואז שלחתי לה לפני שהעלתי לאתר.

התשובה שלה הייתה כל כך מרגשת, ששיניתי את כל מה שכתבתי, ובחרתי לפתוח את הפוסט הזה בציטוט דבריה של הדס:


"את יכולה להוסיף, שאחרי עשר שנים של גידול ילדים מתיש, הגיע הזמן של הדס להיות במקום הראשון אליו כל כך לא רגילה לאפשר לעצמה.

2018 היתה שנה שבה ירדה  35 קילו ,שהשילו הרבה אכילה רגשית ועומס.

שנה של קעקוע חדש של worthy על היד.

של יום צילומים אישי שבוע לפני ראש השנה של התחלות חדשות.

של עצירה לחגוג את ההישגים והדרך החדשה והמשוחררת.


להדס היה חשוב לא רק תמונות יפות של עצמה, אלא כאלה שיספרו סיפור.

תחנות בחייה שחושפות עוד עוד צדדים באישיות שלה, במי שהיא, על כל גווניה הרבים, ומותחים את גבולות המגדר והפנים הרבות"

 

 

הדס קיבלה מתנת יומולדת מבת זוגה לפני כמה חודשים.

הן הגיעו אליי מגיליסט – באר משאלות ותיק ומהמם, מי שמכירה, נהנית, מי שלא מכירה, ממליצה בחום !

הדס היא אישה מאוד עסוקה, לקח לה זמן ליצור איתי קשר, וכשכבר דיברנו – קבעה  סשן צילום כחודשיים קדימה.

והאמת, היה שווה לחכות לה (תמיד שווה, להדס חיכיתי הרבה מאוד זמן)

גם כי היא חכמה, שנונה, יפה ומקסימה.

וגם כי היא המצולמת האולטימטיבית.

דיברנו קצת בטלפון, הסברתי לה את מהות הצילום, ואז היא הגיעה, בול בזמן, עם מזוודה קטנה ורשימה מסודרת של איך ועם מה להצטלם.

אפילו פלייליסט (מהמם!) היא הכינה בטלפון.

בילינו שעתיים של שיחות ושירים וריקודים וצחוקים וכייף.

(בדקתי איתה, שלא רק לי ממש ממש כייף)

בהתחלה היה קצת מוזר, כמו שבדרך כלל קורה כשאישה נעמדת מול המצלמה.

ואז הקסם עבד, וההתמסרות שלה הייתה טוטאלית.

תודה, הדס, על שסמכת עליי ואפשרת לעצמך לראות את עצמך דרך העיניים שלי.

Share

עינב

מדי פעם אני מתיישבת וכותבת כמה מילים על סשן צילום, שאם לא – איך תדעו שאני מצלמת נשים ? לא תמיד זה מתאפשר, כי לרוב נשים מבקשות לא לשתף את …

על צילום גברים וטשטוש

אני מורה ליוגה ואני רוצה שתצלמי אותי, ביקש מ.

ראיתי צילומים שלך מטושטשים, כאלה אני רוצה.

אבל זו הייתה טעות, אני מסבירה לו.

אבל את יודעת בדיוק מה עשית, נכון?

קשה לשחזר טעויות, לרוב.

ואני בכלל לא מצלמת גברים. כמעט ולא מצלמת גברים.

(אין לי דבר נגד גברים, יש לי המון בעד. גיליתי שפחות נוח לי לצלם אותם באינטימיות של הסטודיו)

הוא התעקש, לא ויתר.

ואני נעניתי.

ואיזה מזל שנעניתי.

כשהוא הגיע גם גיליתי שבכלל תרגלתי אצלו, לפני מלא שנים.

זה היה בוקר של חיבורים, חוויה רוחנית, אולי אפילו מתקנת, במידה מסויימת.

הוא היה מקסים ונעים וגמיש ועדין.

ושנינו מאוד מרוצים מהצילומים המטושטשים.

Share

ניצה

אחד הדברים שאני הכי אוהבת בחיים שלי זה הגיוון.

כל אישה שמגיעה אליי לצילומים בסטודיו היא עולם ומלואו, פנים וחוץ.

בדיאלוג שנוצר ביננו, בהתמסרות שלה אליי, למצלמה.

בסיבה שהביאה אותה אליי.

בנקודת הזמן שהיא נמצאת בחייה.

ניצה קיבלה סשן צילום במתנה לכבוד יום ההולדת שלה מחברה טובה.

היא ביקשה שאשלח לה שובר מתנה ולא אגיד לה ממי היא מקבלת אותו.

תוך שניה ניצה ניחשה.

ככה זה חברות. יודעות הכל אחת על השניה.

היא הזהירה אותי שהיא לא אוהבת להצטלם.

וכמו שאני תמיד אומרת – נתמודד 🙂

המפגש עם ניצה היה מרגש כל כך.

היא אישה בשלה, מודעת לעוצמה שבה, לחוכמה וליופי שלה, הפנימי והחיצוני.

היא התמסרה לצילומים, נפרדנו בחיבוק.

והיא גם אהבה את הצילומים שלה, את עצמה.

כל כך אוהבת את העבודה שלי !

Share

מיקה

אחת ההנחיות העיקריות שאני נותנת למצולמות שלי (רק כשהן מבקשות הנחיה) היא "אל תבהי".

הן תמיד שואלות למה אני מתכוונת, ואז אני מוסיפה: "כשאת בוהה אי אפשר לראות אותך"

אני מדברת על מבט, שהוא ייחודי מול המצלמה.

כי יש מבט עם כוונה ויש מבט שהוא בוהה.

והוא קשור ליכולת העמידה מול המצלמה וההתמסרות לרגע הצילום, לקשר שנוצר בין הצלמת למצולמת שלה.

כשאת מתבוננת עם כוונה אפשר לראות אותך.

כשאת בוהה את מנותקת, חסומה, חסרת חיים וחסרת עומק.

בסשן צילום עם מיקה דיברנו לא מעט על יופי והתמסרות וחוכמה ומבט.

מיקה נערה חכמה ויפה.

מאוד חכמה ומאוד יפה.

התבוננתי בה מתמסרת,שולטת בשפת האהבה שבינה לבין המצלמה.

שאלתי אותה, אם היא תזכור שצילמתי אותה כשהיא תהיה דוגמנית בינלאומית מפורסמת ועשירה.

 

 

Share

שירה

שירה התקשרה אליי וביקשה שאצלם אותה.

אני פותחת בלוג חדש וצריכה כמה צילומים טובים לצורך העניין, הסבירה.

אמרתי לה שאצלם אותה בשמחה, רק שתיקח בחשבון שאני לא עושה צילום כמו לתעודת זהות ("פוטו רצח").

מדובר בסשן קצת יותר מעמיק, אני צריכה קצת להכיר אותה, להבין מי היא לפני שאני מצלמת.

שירה אהבה את הקונספט.

אבל יש בעיה, היא אמרה לי קצת בהיסוס, אני מרותקת לכסא גלגלים…

אין בעיה, אמרתי, אבוא אלייך.

אבל אני גרה בכפר סבא, המשיכה שירה.

(גם אני, ואפילו ממש קרוב)

פגשתי אישה מרתקת, חכמה, יפה ונעימה, שהדבר הראשון שאמרה לי – אני לא מצטלמת טוב.

בסדר.

אחרי שקיבלה את התמונות, היא כתבה לי:

" שיו, תודה על כל התמונות האלה! ציפיתי לכמה תמונות בודדות וקיבלתי כל כך הרבה!
היה כייך לדפדף בתמונות.עדיין לראות את עצמך זה אף פעם לא ממש קל, אבל מלא תמונות יפות! " 
(אמרתי לך שאין דבר כזה, אנשים שלא מצטלמים טוב 🙂 )
.
.
.
.
.
.
בינתיים, הבלוג של שירה עלה לאויר.
שאלתי אותה, במה הוא יעסוק, הנה הסבר במילים שלה:

"החיים "הרגילים", כפי שרובנו רואים אותם, וכפי שרובנו חיים אותם, לא יכולים להציע לי יותר מידי. לטייל, לשחות, לטפל בילדים, לגדל ירקות, לרקוד- כל אלה רק חלק מהדברים שאני מאד אוהבת לעשות ולא יכולה. המצב הזה מכריח אותי לחפש משמעות וטעם בדרכים אחרות" קצת קשה לי לכתוב על עצמי, אבל הנה ניסיון:

בבלוג החדש של שלי, "מוצאת טעם", ידורו בכפיפה אחת צילומי אוכל מעוררי תיאבון, סיפור אישי על התמודדות עם מחלה ונכות, הומור ואג'נדה. אני מקווה לגעת, בצורה מפוכחת ומשועשעת כאחד, בנושאים מורכבים כמו נכות, יופי וכיעור, מוות, ושאלות אתיות ואסתטיות לגבי האוכל שאנחנו אוכלים. כולם מוזמנים להירשם ולהיות חלק מהקהילה והדיונים.

אין לי ספק שיהיה מעניין לעקוב אחריה.

.
.
.

Share

יעל

יעל קיבלה מתנה ליומולדת 18 סשן צילום איתי.

לקראת המפגש עם יעל התרגשתי מאוד מאוד.

הכרתי את אבא שלה, גרנו באותו קיבוץ, הוא היה בן גילי, שכן, וליווה את ה"גרעין עליה" שאליו הצטרפתי בטיולים שלפני הצבא (אותם שנאתי באופן יסודי, כל רגע ורגע בהם)

הוא נרצח בפיגוע כשיעל הייתה קטנה.

המפגש איתה היה עוצמתי במיוחד (יש סיכוי שיותר עבורי מאשר עבורה) בגלל הקשר האישי, לאבא שלה, לקיבוץ שהיה בית, לאובדן.

כמו בכל מפגש כזה, הסברתי ליעל שהבמה שלה, שהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, שהיא לא צריכה לבקש אישור לכל מה שהיא רוצה לעשות מול המצלמה.

אמרתי, שכל עוד היא לא מבקשת ממני הנחיה, אני לא אומר לה מה לעשות.

שאלתי אם היא רוצה לשמוע מוזיקה ואם כן איזו.

ישבנו ביחד ובחרנו ביוטיוב מוזיקה שהיא אוהבת.

יעל הייתה מבויישת בהתחלה, ביקשה שאגיד לה מה לעשות אז אמרתי, לאט לאט היא נפתחה, ולקראת הסוף אפילו אמרה איך היא רוצה להצטלם.

ואז הגיעו הדודים החמודים שלה, הם אלה שחשבו על הרעיון של המתנה (כל שנה הם חושבים על משהו חדש ומקסים, בהתאם לגיל שלה, אנשים מדהימים) וצילמתי אותם ביחד.

כל כך שמחתי לפגוש נערה מלאת שמחת חיים, בריאה בגופה ובנפשה.

לפני שלחצתי "פרסום" על הפוסט הזה שלחתי ליעל לאישור. כי אם כבר אני כותבת (ואני עושה את זה מעט מדי) על סשן צילום, אני מבקשת אישור מהמצולמת.

היא קראה וענתה לי:

"מאוד ריגש אותי מה שכתבת . אני מודה לך שוב על חוויה עוצמתית ומיוחדת במינה . חוויה זו הייתה משמעותית גם עבורי אולי פשוט באופן קצת שונה.

אני שמחה מאוד על התוצאה שיצאה ושמחתי מאוד על החוויה.
שוב, תודה"
תודה לך, יעל יקרה

Share

גאיה

אז יצא ככה , שמכל הנשים והנערות הנפלאות שצילמתי לאחרונה, רק גאיה (והוריה) הסכימה שאראה כמה צילומים שלה ואחשוף טעימה מהמפגש איתה.

המפגש הזה היה מיוחד במינו (כל סשן צילום הוא מיוחד במינו, זה היה עוד קצת) בזכות הקשר לכרמית, אמא של גאיה.

כילדה הייתה לי פנטזיה להיות רקדנית. כשבגרתי, הגשמתי הרבה משאלות, אבל מעולם לא למדתי לרקוד.

ואז הגעתי לכרמית, לשיעור ששילב יוגה נשית וריקוד חופשי, אימפרוביזציה.

אצל כרמית הבנתי, שזה בדיוק מה שרציתי והתאים לי: תנועה חופשית, כזו שנובעת מהלב ומהבטן.

לקראת תערוכת יחיד שעסקה בדיוק בנושא הזה, התשוקה לתנועה הרגשית של הגוף, צילמתי, בין היתר, את כרמית רוקדת עם סבתה מלה האהובה בסשן מרגש במיוחד.

כרמית מאוד התרגשה כשהסכמתי לצלם את גאיה לקראת חגיגות הבת מצווה שלה. כמובן שהסכמתי, גם כי זו כרמית, וגם כי בחלומי אני רואה הרבה "בוקים" בת מצווה בסגנון הזה, האישי, האינטימי, שמשקף את גיל 12 המקסים והמיוחד כגיל 12 ולא כמשהו אחר ולא קשור.

המפגש עם גאיה מילא את ליבי אהבה ושמחה.

פגשתי ילדה יפה מבחוץ ומבפנים, דומה כל כך לאמא כרמית,  אבל שונה ומיוחדת בזכות עצמה.

היופי אצלן הוא לא רק חיצוני, פיזי, הוא מועצם וקורן מכל תא ותא בגוף שלהן, מהפנים אל החוץ ובחזרה פנימה, כל אחת בדרכה.

במפגש המקדים עם כרמית וגאיה סיכמנו שאת הצילומים נקיים בבית שלהן.

גאיה ביקשה שאצלם אותה בכל מיני פינות בבית ומסביב לו.

היא בחרה בגדים להחלפה, עשתה רשימה של הדברים שהיא אוהבת לעשות – לקרוא, לשמוע מוזיקה, לצייר, לרקוד, לשחק עם הכלבים ועוד.

וגם לאכול … סושי !

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

וגם סבתא מלה ז"ל הייתה נוכחת בצילומים: כשיצאנו לשדה הצמוד לבית, גאיה לקחה איתה שמשיה שהייתה של סבתא מלה.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

הצילומים הנבחרים הודפסו והפכו להיות חלק מאלבום יחיד ומיוחד במינו, עליו גאיה עבדה עם אמא כרמית וחני, המורה לאמנות מה"השער הירוק" בהוד השרון.

באלבום גאיה שילבה בין הצילומים לציורים ורישומים עם זכרונות וחוויות שכתבה.

תקשיבו לגאיה, מה היא מספרת על החוויה, במילים שלה, בפשטות, בכנות, ברגישות ובחכמה:

 

אני מייחלת לעוד הרבה מפגשים כאלה, עבור הילדות החוגגות בת מצווה ומשפחותיהן וגם, עבורי.

 

Share

ליר, ילדת בת מצווה

אני מתייחסת לכל סשן צילום כזה כאל סוג של נס.

זה לא מובן מאליו, ילדה שרוצה "בוק" בת מצווה – "לא כמו של כולן" – ככה היא אמרה לי במפגש היכרות שלנו.

ליר, ילדה חכמה, יפה, מוכשרת וממש יודעת מה היא רוצה (ומה לא) הגיעה אליי לסטודיו עם רשימה מסודרת של הצילומים שהיא רוצה לעשות.

עשינו חלוקה – פעם ראשונה ליר לבד בסטודיו, פעם שניה בבית שלה עם המשפחה המורחבת.

מדובר בילדה מאוד יצירתית, שהפתיעה אותי כשהגיעה לסטודיו עם מספר סטים של צבעים שהיא אוהבת במיוחד: בכל סט בגדים תואמים ואביזרים קשורים לעולם הילדות שלה, בצבע המסויים.

כל כך אהבתי את הרעיון שלה, היה סט טורקיז וסט אפור וסט ורוד וסט לבן.

כשהגעתי אליה הביתה חיכתה לי עוד הפתעה משמחת.

הסבתא של ליר פתחה לי את הדלת ומייד זיהיתי פנים מוכרות.

לקח לנו כמה דקות להבין מאיפה אנחנו מכירות – היא השתתפה באחד הקורסים של "צילום בגיל" בו לימדתי צילום קבוצות של ניצולי שואה (פרוייקט מדהים שהיה לי הכבוד להיות חלק ממנו במשך כשלוש שנים)

לליר הייתה רשימה מסודרת של בקשות לצילום, אותן מילאנו אחת אחת.

Share