מול המראה

לטיול הגדול של אחרי הצבא (של הבנזוג, אותי לא רצו שם) בדרומאמריקה יצאנו בתחילת ההריון.

היינו צעירים מאוד ו(אולי) חסרי אחריות, נסענו קילומטרים באוטובוסים בדרכים לא סלולות, אכלנו ושתינו מה שהיה, לא עשינו בדיקות דם או אולטרסאונד, הלכנו המון ברגל (אבל סירבתי לטפס לכל מיני פסגות יחד עם מי שפגשנו בדרך, ההריון היה תירוץ מעולה, אני אוהבת ללכת בעיקר על מדרכות) וסחבתי את המוצ'ילה הכבדה על הגב כמו נינג'ה.

התחנה האחרונה לפני החזרה הביתה הייתה ריו דה ז'ניירו. בילינו שעות על החוף, שתינו מיץ אננס ובהינו בתנועה הבלתי פוסקת של נשים וגברים רוקדים ונהנים מהים.

הרבה נשים הסתובבו שם באיפנמה המוזהבת ללא חלק עליון, גם ההריוניות.

הייתי מוקסמת. ממש. איך הן גאות בהריון שלהן. בגוף שלהן.

כשחזרנו לארץ החלטתי שאני לא לובשת את האוהלים שכולן לבשו (כשאת בהריון, את רק רואה נשים בהריון, ככה זה).

עמדתי שעות מול המראה והסתכלתי על הגוף המתעגל (מינוח עדין לאישה קטנה כמוני שעלתה "רק" שלושים קילוגרמים שלמים בהריון הראשון שלה)

אהבתי אותו כל כך, חשבתי שאני יכולה להשאר כך לנצח.

אז, לא היה נהוג שנשים בהריון מתקדם מצטלמות (עידן הדינוזאורים, יו נו) אבל אני רציתי, כל כך אהבתי את עצמי בהריון. הבנזוג עשה כמה צילומים יפהפיים באור רך ליד החלון.

מאז דברים השתנו, ואני כל כך שמחה שלגוף ההריוני יש מקום של כבוד, כמעט כולן מצטלמות, בטח בהריון הראשון, אצל צלמ/ת מקצועי/ת, בנ/ת זוג או חבר/ה שיודע/ת לצלם.

זה כבר מזמן לא "טרנד" אלא משהו שברור שעושות.

אני מפנטזת שיום אחד, לא רחוק מדי, צילום אישי-נשי, כמו זה שאני עושה (וקולגות נהדרות) יהיה משהו שברור שעושות.

כי לא צריך תירוץ או סיבה מיוחדת כדי לעמוד מול המראה ולאהוב את עצמנו, בכל גיל, בכל מצב.

Share

קצת אהבה לא תזיק

אני עובדת על אתר חדש, אמרה לי שירלי יובל יאיר, סופרוומן עם קבלות, זקוקה לצילומים חדשים, ואני לא אוהבת להצטלם, כידוע לך.

לפני קצת פחות משנתיים צילמתי אותה בסטודיו עם הבת שלה, רוני.

הפעם בא לי שתצלמי אותי בבית, בקליניקה, אולי קצת בשדה ליד.

דווקא מתאים לי קצת לגוון, לצאת מהסטודיו הנזירי שלי, מהשליטה המוחלטת ברקע ובתאורה אל הלא נודע, בית שלא ביקרתי בו, טבע, תאורה מאתגרת.

האופי של הצילומים ישתנה, ברור לי, וגם לשירלי.

החוויה של הצילומים בסטודיו היא אינטימית, סגורה, סוג של רחם.

דחסתי חצי סטודיו לאוטו ונסעתי אליה, שכונה ירוקה ופסטורלית בהוד השרון.

יצאנו אל השדות, ממש ליד הבית, אל שמש חורפית מסנוורת ושמיים כחולים-כחולים.

בדרך חזרה לבית, שירלי גילתה את הכתובת על הקיר "קצת אהבה לא תזיק". ואני, שלא מאמינה במקרית (שירלי מתמחה בפסיכולוגיה חיובית) וגם יש לי משיכה עזה לבתים נטושים, עודדתי אותה להצטלם שם.

הקליניקה מאוד מאתגרת מבחינה צילומית, אבל התמודדנו איתה יפה ואפשר לחוש בה את האוירה החמימה והנעימה.

לא פשוט להעביר בסשן צילום אחד את עושר עיסוקיה של שירלי (סופרוומן, אמרתי) – פסיכולוגית, מנגנת, שרה, כותבת ספרי ילדים ועוד ועוד.

ביקשתי ממנה שתשיר לי קצת ונזכרתי בצילום על עטיפה של תקליט שליווה אותי במעבר הבכלל לא פשוט מילדה לנערה.

ממש לפני שנפרדנו (אחרי שהיא האכילה אותי בארוחה ממש ממש טעימה) צילמתי את שירלי בכניסה לבית, עם מסר אופטימי במיוחד, הכי מתאים לה.

Share

איך להצטלם

כמעט בכל שיחה מקדימה שאני מנהלת עם נשים שמגיעות לסשן צילום עולה השאלה: את תגידי לי מה לעשות כדי שיצאו תמונות יפות?

אם תבקשי שאתן לך הנחיות, ברור שאתן לך.

אבל שאצא יפה, כן ?

את יפה !

ובכל זאת ?

אז כן, אני יכולה לחשוב על דברים שלאורך השנים אמרתי לכל אישה שצילמתי.
הנה, עשרה משפטים, עשר הצעות, לא צריך לזכור אותם, אני אחזור עליהם ממילא.

1. תהיי את.

אלה שתי מילים מאוד פשוטות, אבל משמעותיות. את מצויינת כמו שאת. את לא צריכה לנסות להיות מישהי אחרת כי זה יהיה מלאכותי ויראו את זה בתמונות.

למשל – את תמיד מתאפרת? אם כן, אזכיר לך לחזק ולתקן את האיפור שאולי קצת דהה במהלך הצילומים. אם לא – אין צורך.

הכל מעולה, כל עוד זו את.

2. תרגישי בנוח.
נכון שהגעת עם מזוודה קטנה…
בבקשה, תלבשי רק את הבגדים שנוח לך איתם, שלא תהיי עסוקה בלמשוך ולסדר ולבדוק האם השמלה צמודה מדי, או קצרה מדי, או רואים לך משהו שאת לא מתכוונת להראות.

3. כשאת מיישירה מבט – תיישרי מבט. בכוונה מלאה. אל תבהי מעל הראש שלי, תסתכלי עליי.

4. תהני.
זה אמור להיות אירוע כייפי וחווייתי שתזכרי לתמיד

5. תשמרי על גב זקוף, כמה שאת יכולה, כל עוד נוח לך.
תשמרי על הכתפיים שלך במקום, אל תשמטי אותן, זה משנה לגמרי את שפת הגוף שלך.

6. אל תרימי את הסנטר לשמיים, זה לא מחליק קמטים ומזיק לשרירי הצוואר. וזה גם נראה מוזר בצילום.

7. תנצלי את העמידה מול המצלמה כדי לבחון את עצמך במצבים שאת לא יכולה לראות מול מראה: תקפצי, תרקדי, תעשי פרצופים, תשתוללי, תאבדי שליטה, תעצמי עיניים, תצחקי, תבכי, הכל הולך.

8. תגידי מה את רוצה.
איזו מוזיקה לשמוע, אם בכלל. אם את רוצה לדבר או להקשיב או להיות בשקט. אם את רוצה שאנחה אותך מה לעשות. מתי להחליף בגדים ולכמה זמן, אם בכלל.

9. תהיי נחמדה לעצמך. תאהבי את עצמך. את כולך.

10. אין דבר כזה אישה לא פוטוגנית.
יש צלמת שמסוגלת להביא אותך אל הצילום, כזו שיכולה לעזור לך להרגיש בטוחה ואהובה.

Share

ריקי

מי שמכירה אותי כאמנית צלמת אולי יופתע לשמוע ששנים רבות התפרנסתי מעיצוב ובניית אתרים (למעשה הייתה לי חברה מאוד מצליחה, אחת הראשונות שעשו אתרים יפים וחכמים).

מרכז הספר והספריות היה אחד הלקוחות איתם עבדתי לאורך הכי הרבה זמן, גם כשכבר סגרתי את החברה, המשכתי לתחזק להם את האתר באופן קבוע.

ריקי הייתה אשת הקשר שלי שם. מתישהו, אחרי שנפרדו דרכינו המקצועיות נהיינו חברות פייסבוק. מדי פעם ראיתי דברים שהיא העלתה, והיא עשתה לי לייקים לצילומים.

יום אחד היא הפתיעה וביקשה פרטים על צילום נשי. מאוד שמחתי על הפניה שלה. תמיד נחמד שנשים שפגשתי בנסיבות כאלה או אחרות חושבות עליי כשהן מחליטות להעניק לעצמן מתנה כזו מיוחדת.

המפגש עם ריקי היה פשוט נפלא. זכרתי אותה כאישה מאוד מקצועית ורצינית (וגבוהה !!). בשיחת הטלפון שניהלנו לפני המפגש היא הזהירה אותי שהיא לא יודעת להצטלם ושאצטרך לעבוד קשה.

בסדר 🙂

תוך כמה דקות ריקי השתחררה והתמסרה לגמרי, ואפילו הציעה הצעות יצירתיות ביותר לצילומים. בטבעיות ובפתיחות היא החליפה בגדים, נעה בסטודיו כמו דוגמנית מנוסה על מסלול.

מיה, הכלבה (הטיפולית אני קוראת לה) שלי, הייתה, כמו תמיד, יחד איתנו בסטודיו. ריקי אמרה לי שהיא לא לא מפחדת, אבל לא ממש מתחברת לכלבים.

לכן, מאוד התרגשתי כשהיא ביקשה להצטלם איתה (ומיה שיתפה פעולה חלקית כהרגלה).

"אליסיה יקרה כל כך נהנתי אני על ענן", כתבה לי ריקי כשיצאה מהסטודיו.

ואז, כשקיבלה את התמונות, היא כתבה לי את הטקסט המרגש הזה:
"אליסיהההה וואוו הן משגעות אני כל כך אוהבת שמרגישים בצילומים את האנרגיות והתמונות מעבירות את התחושות והרגשות. (על אף שלא כולן מושלמות) אני ממש אוהבת אותן, אותי☺ וכמובן את העבודה המקצועית שלך 😍 תודההה רבהההה זו היתה חוויה מיוחדת פנימה והחוצה "

תודה ריקי, אני צלמת על ענן של אושר.

Share

צילום נשי

מה זה צילום נשי ומי צריכה אותו ? אני חולמת על עולם בו אנחנו, הנשים לא נבזבז את זמנינו בשנאה עצמית, בפירוק הגוף שלנו לחלקים טובים וטובים פחות, בהשוואה אל דימויים המוקרנים במדיות …

קלאודיה

המפגש המרגש עם קלאודיה קרה בעקבות פגישת המחזור של בית הספר היסודי שבו למדנו.

כשהגעתי לבת ים, הייתי בת 11 ולא ידעתי מילה בעברית.

בשכונה היו הרבה מאוד דרום אמריקאים, והיתה קבוצה של ילדים שלמדנו באותה שכבה, חלקנו הכרנו מהאולפן בנתניה.

היינו נפגשים אחהצ בחניה שבין הבניינים ומבלים ביחד.

קלאודיה מייד מצאה חן בעיניי כי היא ציירה מאוד יפה, והיו לה גומות חן מאוד בולטות כי היא תמיד חייכה.

די מהר למדתי עברית, התחברתי ל"חבר'ה" הישראלים מהכיתה והתרחקתי מהחברים דוברי הספרדית.

כשגיליתי שגם קלאודיה הצטרפה לקבוצת וואטסאפ שפתחו לקראת פגישת המחזור, מייד פניתי אליה בפרטי, שתינו שמחנו על חידוש הקשר ונפגשנו לקפה.

השיחה זרמה כמו לא עברו אי אלו שנים מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. (ועברו לא מעט, תאמינו לי)

קלאודיה היא מאמנת עם המון שנות ניסיון (סופר אינטליגנטית ונעימה) והיא עובדת הרבה עם נשים.

סיפרתי לה על הסטודיו ועל האופן בו אני מצלמת נשים והתגובה שלה הייתה:

זה נשמע מדהים, אבל אין מצב שאני מצטלמת.

אני לא אוהבת להיות במרכז הבמה.

ובכל זאת, היא החליטה לנסות.

קלאודיה הגיעה עם רשימה מסודרת של נושאים שהיא מבקשת לבדוק מול עצמה, דרך המצלמה.

הייתה אוירה מאוד מיוחדת בסטודיו בזמן הצילומים, מכושפת כמעט.

בהתחלה היא הייתה קצת נבוכה וביקשה שאכוון אותה, די מהר היא התמסרה, פתחה את הלב, ואפשרה לעצמה פשוט להנות מלהיות במרכז הבמה.

 

 

Share

רויטל, מלכה עם כתר פרחים

בחרתי לכתוב כמה מילים על המפגש עם רויטל כי הוא היה שונה ומיוחד. גם בגלל שהיא אישה מרגשת, וגם בגלל האופן שבו היא הגיעה אליי.

בשיחה הקצרה שניהלנו בטלפון היא שאלה מה עליה להביא לצילומים ואני הסברתי לה, כמו שאני מסבירה תמיד: מה שמרגיש לך נוח. אם את מתאפרת, בואי מאופרת. אם את לא מתאפרת, אל תתאפרי.

תביאי בגדים שאת מרגישה בהם בנוח, אולי יש לך בגד שקנית ולא לבשת מעולם ובא לך לראות את עצמך איתו…

כשרויטל הגיעה לסטודיו, נרגשת כמו ילדה בכניסה לדיסנילנד, היא כבר ידעה בדיוק איך היא רוצה להצטלם.

היא חשבה למה היא זקוקה ובהתאם לכך הביאה איתה פריטי לבוש מאוד מסויימים ו… כתר פרחים לבנים מהמם ! (איזה רעיון נפלא, כזה עוד לא היה לי)

פשוט מלכה !!

הסשן התנהל בדיוק כמו שהיא דמיינה אותו.

היא התחברה וזרמה עם התחושות שלה וגם ידעה לבקש ממני הנחיות.

אני התרגשתי מהפתיחות וההתמסרות הטוטאלית שלה, זה אף פעם לא ברור מאליו.

תודה רויטל על מי שאת, על האמון שנתת בי, ועל מילות התודה שכתבת לי לאחר המפגש.

נכנסת לי עמוק עמוק אל תוך הלב.

 

 

Share

לגעת בנפש

בסוף השיעור של מירה התיישבתי על הספסל שמחוץ לסטודיו לנעול נעליים ולידי התיישבה אישה שמזמן לא ראיתי.

אני עוקבת אחרי העשייה שלך, כל כך אוהבת את האופן בו את מצלמת נשים, היא אמרה לי.

אלה לא סתם צילומים יפים, את מצליחה להגיע אל הנפש של הנשים האלה, אפשר ממש לראות את הפנימיות שלהן, זה מדהים !

כל כך שמחתי על השיחה הזו, לפעמים אנשים אומרים לי "טוב, את יודעת שאת עושה משהו טוב", אבל תמיד טוב לשמוע את זה, ככה, במילים פשוטות שנוגעות.

והאמת, לא תמיד אני בטוחה שלאנשים ברור מה אני עושה.

לגעת בנפש, זה לא פשוט כל כך. אנחנו מקיפים את עצמנו בחומות, מפחדים להיות פגיעים, אנשים יכולים להיות אלימים.

אני מחפשת להראות לאישה שעומדת מולי, מול המצלמה שלי, את עצמה, את האני האמיתי שלה, ללא הגנות, ללא מסכות.

כל אפשרות אחרת נראית לי שטחית, מזוייפת.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

בזמן שאני כותבת את השורות האלה, מתנגן לי בראש השיר של אמן אהוב ליבי, ספינטה "אל פלאקו" שבגיל 16 כתב מילים מפלחות את הבטן, והמשיך לכתוב אותן עד יום מותו.

Si no canto lo que siento
Me voy a morir por dentro

Si quiero me toco el alma
Pues mi carne ya no es nada

(בתרגום חופשי:

אם אני לא שר את מה שאני מרגיש

אמות מבפנים

אם אני רוצה אני נוגע בנפש שלי

כי הבשר שלי הוא כלום)

 

 

Share

שרון

היו לי כל מיני מילים ומחשבות שרציתי לכתוב על מפגש הצילום עם שרון. שאלתי את רשותה והאם היא תרצה לכתוב כמה מילים משלה. הטקסט שהיא שלחה לי היה כמו חץ …