המלכה יעל

לפעמים קורים דברים שאי אפשר להסביר בהגיון.
הרגע הזה שאת לוקחת את הטלפון כדי להתקשר לחברה והתמונה שלה מופיעה על המסך עוד לפני שהספקת לצלצל בעצמך.
התחושה שפגישת העבודה שקבעת תהיה מזעזעת. או מעולה.
ותמיד ההפתעה הזו, שהנה מה שחשבת, הרגשת, מתקיים במציאות.
המפגש עם יעל היה מסוג הרגעים האלה, מהמייל הראשון שקיבלתי ממנה ועד החיבוק בסיום הצילומים.
יעל סיפרה לי שהיא לומדת פותוטרפיה במוסררה והיא עסוקה בנושא של דימוי גוף.
ושהיא מבינה שכדי להעמיק בנושא היא צריכה לעבור לצד השני של המצלמה, והמחשבה מלחיצה אותה מאוד.
מייד התחברתי אליה, והצעתי לה – בנוסף לצילומים – לחלוק איתה את הידע הרב שצברתי במהלך השנים שאני עוסקת בדיוק בנושא הזה.
המפגש היה אפילו יותר ממה שדימיינתי.
לסטודיו נכנסה אישה צעירה ויפה, חוששת מהמפגש עם המצלמה אבל נחושה להשלים את המשימה בהתכוונות מלאה.
שוחחנו, לקח לי קצת יותר זמן מהרגיל להוציא את המצלמה, לאפשר לה להתרגל אליי, לבטוח בי.
והקסם אכן קרה. יעל שחררה קצת, איפשרה לי להתקרב עוד ועוד.
היא ביקשה ממני טוש, ציירה על הגוף שלה את כל המקומות שלא לטעמה בגוף שלה.
אני צילמתי וצילמתי, עצובה על הרשת האדומה שיעל ציירה בכל כך הרבה מקומות בגוף היפה שלה, אבל גם שמחה על העוצמה האדירה שלה, על האומץ לעמוד כך מול המצלמה.
לקראת הסוף היא כתבה על הבטן "אני מלכה".


Share

שרי

ההודעה ששרי שלחה לי הייתה קצרה ולעניין: אני מחפשת מזה זמן להצטלם, סיפור לעצמי. אשמח שתחזרי אלי.

חזרתי אליה, שוחחנו, קבענו.

היא הגיעה בדיוק בזמן, מצויידת בחיוך גדול וטרולי מלא בגדים.

שוחחנו.

אני מסתכלת על עצמנו מהצד ונדהמת,
איך זה קורה, בכל אישה שאני פוגשת אני מוצאת נקודות משותפות.

הרי כל אחת היא אחת ויחידה.

ובכל זאת.

יכולנו להמשיך לדבר עוד הרבה זמן.
הנינוחות של שרי לא השתנתה כשהמבט שלי עבר אל מאחורי המצלמה.
היא החליפה בגדים, מרחה שפתון, מדי פעם הורידה משקפיים.
התמסרה ונהנתה.

ביקשתי רשות להראות את הצילומים שלה, לצטט את התגובה המרגשת שלה, כמו שאני עושה מדי פעם.
היא מייד ענתה, ברור, מה שתרצי.
את הצילומים שאני מביאה לכאן בחרה שרי, ללא היסוס.

ובמילים של שרי:
"תודה. זו באמת הייתה חוויה מעצימה. השיחה המקדימה ותוך כדי. ההנאה מהצילום עצמו. אוהבת את רעש המצלמה.  תודה על ההקשבה"

תודה, שרי, על הפתיחות, על הדיוק והכוונה, על הבחירה שלך להקשיב לעצמך ולעשות את מה שטוב עבורך.

Share

על החֲבֵרוּת

תיכף יומולדת, עוד מעט חורף (אולי, מקווה)

זמן התכנסות והתבוננות על מה שהיה, על מה שיש ועל מה שיהיה.

ככל שאני מתבגרת אני מדייקת עוד ועוד מי הם האנשים שאני רוצה בחיים שלי.

חברה (או חבר) שאני ממש רוצה קרובה אליי היא חברה ששמחה בשמחתי ועצובה בעצב שלי.

ולהיפך.

ככה פשוט.

מי זו החברה המיוחדת הזו שלך?

לכבוד היומולדת – מתנה ממני, "חברה מביאה חברה"

אחת במחיר מלא, השניה בחצי.

Share

על הדיאלוג

#אני

יומיום פונות אליי נשים שמבקשות להצטלם. לרוב הן רוצות לציין אירוע מיוחד: יומולדת עגול, עבודה חדשה, חתונה או פרידה.
ויש כאלה שפשוט רוצות לראות את עצמן, כמו שהן. אני מאמינה שזה החיבור האולטימטיבי, פנים-חוץ. גוף-נפש.
את אורנה פגשתי במסגרת עבודה על תערוכה שלי. אישה מרשימה, נעימה, יפהפיה שלא מסתירה את הגיל שלה.
היא סיפרה שהיא אוהבת להצטלם ודיברנו על המחסור הלא מובן בדוגמניות בוגרות.
הבטן שלי אמרה לי, תזמיני אותה. ולא טעיתי.
החיבור היה מיידי. בשיחה קצרה, עוד לפני שפתחתי את המצלמה, כבר ידענו אחת על השניה דברים שלפעמים לוקח שנים עד שהם נפתחים.
הרגשתי שאני יכולה להתקרב, להסתכל לה ישר לתוך העיניים, ישר לתוך הלב.
אורנה אוהבת את המצלמה, והמצלמה שלי ואני, אוהבות אותה.
בחרתי שתי תמונות בגלל ההתמסרות ואחת בגלל שהיא אמרה שהיא לא נוהגת להצטלם כשהיא צוחקת, אז דווקא צוחקת ..

#אורנה

את הצלמת אליסיה שחף היכרתי במסגרת העבודה וכשהיא הזמינה אותי לבוא להצטלם אצלה כמובן שלא חשבתי פעמיים. אני אוהבת להצטלם וההזמנה מאוד החמיאה לי !
הסטודיו שלה נעים, חמים ומזמין , כשבחוץ השתולל הגשם ההזוי של סוכות.
החיבור הראשון היה עם מיה, כלבת הריטריבר השחורה שלה שמיד אימצה אותי והפכה את כל המפגש לביתי מרגע הראשון. אליסיה הראתה לי עבודות שלה והשיחה שלנו קלחה כמו שיחת בנות טובה ואז התחיל הסשן.
הדיאלוג שמתקייים בין מצלמת ומצולמת צריך להיות מאוד עדין כדי להוציא תוצאה אמיתית.
אליסיה התקרבה עם העדשה לטווח אפס. השיחה שלנו המשיכה תוך כדי הצילום. היא חגה מסביבי עם המצלמה מתקרבת מתרחקת ואני פשוט עפתי. החופש המוחלט שהיא אפשרה, גרם לי להתמסרות טוטאלית.
ואני -בחרתי עוד תמונה אחת….


Share

נעמי

עינב הגיעה להצטלם אצלי לפני כשנה ומאז אנחנו אוהבות.

השנה לבת שלה, נעמי, יש בת מצווה.

ועינב ביקשה יפה שאצלם אותה.

כמו תמיד, כשמבקשים ממני לצלם "בוק" בת מצווה, שאלתי, איפה היא תרצה להצטלם?

בים, ענתה עינב מייד, ואם אפשר, גם בסטודיו.

ככה יצא, שפעמיים פגשתי ילדה חייכנית, שמחה, קצת ביישנית, שמיד התמסרה למצלמה.

פשוט תענוג.

Share

הילה

הילה יפה, מאוד יפה.

אבל יופי חיצוני לא מספיק, אם הוא לא מגיע מבפנים.

ואצל הילה הכל שם.

היא אמרה לי, אני חולמת לעשות צילומי נשיות.

(הגעת למקום הנכון, יקירה)

היא הגיעה, חמושה במעט בגדים להחלפה, בגדים תחתוניים שאת חלקם היא רכשה במיוחד לאירוע ובנזוג.

האמת, קצת חששתי.

האינטימיות שמתרחשת בחדר יכולה להיות מופרת בקלות, בטח על ידי צופה מן הצד.

הבנזוג לא רק שלא הפריע, הוא עזר ממש.

סידר מוזיקה, קיפל יפה את הבגדים שנשרו מהגוף חזרה לתיק.

ובעיקר עודד, החמיא, התמוגג מאשתו המדהימה, הכל במידה ובנעימות אינסופית.

ההתמסרות של הילה למצלמה, אליי, הייתה מוחלטת, טוטלית. מרגשת.

זה היה כזה כייף, צילמתי המון, נראה לי שזו הפעם הראשונה מאז שאני מצלמת נשים שאני ממש מתקשה לבחור. כל כך הרבה צילומים מוצלחים…

הילה סיפרה לי שהיא כתבה ספר על אביה האהוב שנפטר בפתאומיות, "דברים שלמדתי מאבא", ואני ממליצה בחום לעזור לה להגשים את החלום הזה, כל הפרטים כאן

אני לא יכולה שלא לשתף את התגובה המרגשת של הילה לצילומים:

" אליסיה יקרה ❤
חווית הצילום אצלך היתה מדהימה והתוצרים מרגשים מאוד! בהחלט בוסט של אהבה עצמית לצד כל הפגמים וחוסר השלמות או כמו שאת אומרת " זה המושלם"

Share

מיתוס היופי

גיבשתי עמדה מאוד ברורה לגבי איך ומה אני רוצה להביא בצילום, ואת העמדה הזו אפשר לראות בתיק העבודות שלי.

היום אני מרגישה צורך להרחיב גם במילים.

זה לא שאני לא אוהבת פוטושופ או שאני לא יודעת לעבוד בתוכנה הזו (ההיפך הוא הנכון)

לפני שאני מצלמת אישה (או איש) אני לומדת אותה, קוראת את שפת הגוף שלה, מחפשת את הבעות הפנים שלה, מנסה להרגיש את מה שהיא משדרת החוצה.

וכשאני מצלמת אותה, אני מחפשת להביא לתוך הצילום את המהות הזו, את התמצית שלה, את מה שמייחד אותה.

אחר כך, כשאני יושבת מול הצילומים במחשב שלי אני בוחרת את הצילומים הטובים ביותר של כל אישה, מתקנת מה שדורש תיקון ושולחת.

אני לא עושה ניתוחים פלסטיים, אני לא מחליקה קמטים ולא מעלימה שקיות מתחת לעיניים.

אני מביאה לצילום את מי שהגיעה אליי לסטודיו.

לא ממציאה אותה מחדש ולא הופכת אותה למישהי אחרת.

במדיה אנחנו רואות הרבה צילומים שעברו טיפול אינטנסיבי בפוטושופ, אין למצלומות קמטוטי הבעה מסביב לעיניים, לשפתיים ולצוואר. העור שלהן נראה חלק וללא פגמים.

אין באמת נשים כאלה במציאות, גם בצעירות ביותר.

אני חושבת שיחד עם כל מה שנעלם נעלם גם האופי, ההבעה, המהות של המצולמת.

אני בטוחה, שאם אפגוש את הנשים האלה פנים מול פנים, ארגיש קצת מרומה.

כבר הרבה שנים אני עובדת מאוד קשה כדי לנסות לגרום לנשים להסתכל על עצמן כמו שהן ולאהוב את עצמן ככה, "בלי פוטושופ", אמיתיות.

הרצון להראות צעירה יותר, מתוחה יותר, ללא "פגמים", רזה יותר או כל "תיקון" אחר לגוף שלנו הוא תוצאה של מסר מעוות שהחברה משדרת לנו, רבות מאיתנו שבויות בתפיסה הנוראית הזו, שאנחנו לא מספיק טובות, שעלינו להשתנות ולהשתפר כדי להיות ראויות להיות מה שאנחנו רוצות להיות.

כל עוד נרצה להיות מישהי אחרת מהדמות שמשתקפת לנו במראה, לא נהיה משוחררות, עצמאיות, שלמות.

לא חבל לבזבז חיים שלמים על אשליה?

ומי בכלל קבע שפנים מתוחות ללא הבעה יפות או טובות יותר מפנים שרואים עליהם את האישיות, את חוכמת החיים שלהן?

לא עדיף בהרבה לאהוב את עצמנו, כמו שאנחנו, עם הקמטים וה"פגמים" והגיל, והגוף שלנו, כמו שהוא ?

"She wins who calls herself beautiful and challenges the world to change to truly see her" 
 Naomi Wolf, The Beauty Myth

Share

על הפשטות

הקול בטלפון בלבל אותי.

בת כמה את ? שאלתי אותה אחרי שהיא אמרה לי שהיא אהבה את סגנון הצילום שלי והיא רוצה גם.

זו שאלה שאני בדרך כלל לא שואלת, אבל היא נשמעה כל כך צעירה, הרבה מתחת לגיל שהיא צריכה
אישור הורים כדי להצטלם (היא לא, מזמן לא זקוקה לאישור הורי, היא אמא בעצמה)

קבענו.

כשפתחתי לה את הדלת לא הופתעתי למראה הגוף הנערי, ככה דמיינתי אותה, אישה-ילדה דקה,
גבעולית, עדינה על גבול השברירית.

שוחחנו קצת, היא סיפרה לי על עצמה, על מעברי חייה, על הילד הקטן והאהוב שלה, על הרצון שלה לראות
את עצמה בעיניים חיצוניות, אוהבות.

היה לי ממש קל להתחבר אליה, לאהוב אותה.

כשהתחלנו לצלם היא לא הסתכלה עליי, היא השפילה מבט, מבוייש.

לא לחצתי.

לאט לאט היא התמסרה, נפתחה, נהנתה מהמרחב המחבק שהצעתי לה.

לקראת הסוף היא שאלה אם אפשר לקפוץ (ברור שאפשר)

כשהיא קיבלה את התמונות היא כתבה לי שהיא צריכה זמן להתבונן בהן, לעכל.

למחרת היא כתבה לי:

"תודה, אליסיה, שעזרת לי לראות את עצמי – בהקשבה, בפשטות ובדיוק".

Share

מחשבות על מסכות

המפגשים היומיומיים עם נשים שמגיעות אליי להצטלם בסטודיו מעוררים בי אינספור שאלות ותהיות.

אולי השאיפה שלי להביא את האישה ה"אמיתית" לצילום הפורטרט שלה היא שגויה?

אולי אני חייבת לשנות, להרים, לטשטש, להעלים, לשפץ את פני המצולמת בפוטושופ, עד שהיא תראה זוהרת, נטולת נקבוביות, קמטים, כפלים, שומות ונימים?

שואלת, בודקת את עצמי שוב ושוב, לא משנה כמה אני איתנה ובטוחה בעמדה שלי, לא משנה כמה אני מאמינה במראה (האוהבת) שאני מעמידה מול המצולמות שלי.

עומדת מול עצמי, מול המצלמה שלי. בודקת על עצמי, תאורטית ופרקטית.

אני חוזרת מחוזקת, מאמינה יותר, מבינה יותר כמה העמדה שלי משפרת את הדימוי העצמי, את תפיסת העצמי של כל אחת ואחת מאיתנו.

הדימוי שעולה בי כל פעם מחדש הוא הדימוי של המסכה.

כי מסכה, מה היא עושה?

היא מסתירה את מי שעוטה אותה, היא משנה אותה, היא הופכת אותה למישהי אחרת.

זה משחק נפלא, משחקי תפקידים.

בכלל, לשחק זה נפלא.

אבל

אם אני רוצה לדעת מי אני באמת

אם אני רוצה להתבונן על עצמי, על הנפש שלי.

לאהוב את מי שאני.

אני לא יכולה לעשות את זה מאחורי מסכה.

Share

רק אל תצלמי לי את הרגליים

אישה אחת, מודעת לעצמה, לגופה ולמיניות שלה, ביקשה להצטלם.

בדרך כלל, אני לא מרשה לעצמי להתקרב מאוד בתחילת הצילומים.

מתחילה מרחוק, כך שהנוכחות שלי – של המצלמה שלי – תהיה הכי פחות מורגשת.

עם האישה הזו הרגשתי שאני יכולה להתקרב.
היא התמסרה מייד, הורידה שכבות הגנה, הורידה שכבות בגדים, חייכה ושמחה על הבמה המיוחדת הזו שהיא הזמינה לעצמה.

דווקא כשהתרחקתי היא התכווצה.

אל תצלמי לי את הרגליים, ביקשה.

הורדתי את המצלמה, הסתכלתי עליה ושאלתי אותה אם היא בטוחה שזה מה שהיא רוצה.

להסתתר מעצמה, להתעלם מחלקים בגוף שלה שהיא לא אוהבת.

היא חשבה על זה רגע, והודתה על המראה שהצבתי בפניה.

Share