לטיול הגדול של אחרי הצבא (של הבנזוג, אותי לא רצו שם) בדרומאמריקה יצאנו בתחילת ההריון. היינו צעירים מאוד ו(אולי) חסרי אחריות, נסענו קילומטרים באוטובוסים בדרכים לא סלולות, אכלנו ושתינו מה שהיה, לא עשינו בדיקות דם או אולטרסאונד, הלכנו המון ברגל (אבל סירבתי לטפס לכל מיני פסגות יחד עם מי שפגשנו בדרך, ההריון היה תירוץ מעולה, אני אוהבת ללכת בעיקר על מדרכות) וסחבתי את המוצ'ילה הכבדה על הגב כמו נינג'ה. התחנה האחרונה לפני החזרה הביתה הייתה ריו דה ז'ניירו. בילינו שעות על החוף, שתינו מיץ אננס ובהינו בתנועה הבלתי פוסקת של נשים וגברים רוקדים ונהנים מהים. הרבה נשים הסתובבו שם באיפנמה המוזהבת ללא חלק עליון, גם ההריוניות. הייתי מוקסמת. ממש. איך הן גאות בהריון שלהן. בגוף שלהן. כשחזרנו לארץ החלטתי שאני לא לובשת את האוהלים שכולן לבשו (כשאת בהריון, את רק רואה נשים בהריון, ככה זה). עמדתי שעות מול המראה והסתכלתי על הגוף המתעגל (מינוח עדין לאישה קטנה כמוני שעלתה "רק" שלושים קילוגרמים שלמים בהריון הראשון שלה) אהבתי אותו כל כך, חשבתי שאני יכולה להשאר כך לנצח. אז, לא היה נהוג שנשים בהריון מתקדם מצטלמות (עידן הדינוזאורים, יו נו) אבל אני רציתי, כל כך אהבתי את עצמי בהריון. הבנזוג עשה כמה צילומים יפהפיים באור רך ליד החלון. מאז דברים השתנו, ואני … המשך לקרוא מול המראה