בלוג

בשבעה ירד גשם. בדרך כלל במאי כבר לא יורד גשם. השבוע ירד קצת גשם והיום נראה ששוב יירד גשם. אולי בגלל שכולם קצת עצובים או הרבה וזקוקים לתזכורת מהטבע שמותר ואף רצוי לבכות, גם מחוץ לעונה. אחרי שראיתי אותה , הראש על המיטה, הרגליים על הרצפה, איפה היו הידיים? נוזל שחור קרוש בזויית השפתיים, ירדתי למטה והתיישבתי על אחד הספסלים בכניסה לדיור המוגן. לבשתי קרדיגן עבה בצבע חום בלי כפתורים, ועישנתי סיגריה ראשונה אחרי שנתיים בלי. אני לא זוכרת שבכיתי. אני זוכרת שבבית מישהו ביקש ממני את הנייד ושלח הודעות לכל מיני אנשים, שידעו שאמא מתה. אחרי הלוויה לא היה יום ולא היה לילה, ישנתי ובהיתי ודיברתי בטלפון. יום אחד ירד המון גשם וחשבתי כמה היא שנאה חורף וגשם ועכשיו הגשם שוטף אותה מתחת לאדמה או שזה הדמעות שלי שמסרבות לצאת לי מהעיניים ולשחרר את הגוש שלחץ לי בצלעות. השבעה הסתיימה ביום השישי כי טסנו לספרד, היו כרטיסים ויכולנו לבטל כי הייתה סיבה הגיונית אבל לא הייתה סיבה הגיונית לא לטוס. ביקשנו לכתוב על השיש הצהבהב את השם שלה ואת התאריכים של הלידה והמוות כמקובל והייתה טעות באחד התאריכים אבל לא ביקשנו לתקן. מעל השיש החדש רציתי להקריא את השיר של נרודה שהיא כל כך אהבה והייתה מקריאה לי לפני השינה. עשרים שירי אהבה ושיר אחד מיואש, הדפסתי אותו על דף שגם זכרתי להביא לבית הקברות אבל לא הצלחתי להוציא מילים מהפה, דווקא באותו רגע הדמעות החליטו להתפרץ ומישהו הקריא במקומי. שחררנו אותה, היא שחררה אותנו. בזמן האחרון היא מדברת איתי, כמו שהייתה מדברת כשהייתי ילדה, היא הייתה האמא הכי יפה וצעירה מכל האמהות שהכרתי. היא הייתה לוקחת אותי לקנות בגדים ולשבת בבית קפה לאכול משהו טעים. אני הייתי מלווה אותה בשבתות בבוקר למספרה. רציתי לצרף למילים שלי תמונה של פרחים אבל לא זוכרת איזה פרח היה אהוב עליה, נזכרתי בזר הזה שהיא קנתה לי במתנה, עץ החיים קוראים לזה, היא הסבירה לי.

No Comments

    Leave a Reply