בלוג

אבק פיות

אין שמחה שלמה, אין עצב שלם.
כלומר, יש לי הרבה סיבות לשמוח.
ויש לי סיבות להיות עצובה.
מחר אני פותחת תערוכת יחידה שלי, במקום מתוק וקסום.
יצרתי בשביל הבית הזה עולם מכושף וצבעוני, עולם שברחתי אליו מהזוועה שאנחנו חיים בה.
ליצור אמנות זה אויר לנשימה, במובן הכי פיזי של הנשימה.

המלחמה נמצאת כאן, כבר יותר מדי זמן.
כל כך הרבה חיוכים שקפאו,
משפחות שלמות שנמחקו,
ניצולים וניצולות שמנסים לאסוף את השברים ולבנות חיים חדשים, כי מה שהיה לפני כבר לא יהיה אחרי.
חטופים וחטופות, אי אפשר לשאת את המחשבה על חמישה חודשים שכל יום הוא חיים שלמים בחושך, בפחד מתמיד.
וכל יום עוד מותר לפרסום שמפלח את הלב.
הממשלה שאחראית על המחדל הנורא בהסטוריה של המדינה דבוקה לכסא, לא מרפה, לא מציעה אלטרנטיבה לשפיכות הדמים הנוראית הזו.
פליטים ופליטות בצפון ובדרום, אי אפשר לשאת את המחשבה של אנשים שהפכו לנוודים שלא מרצונם.
ערים שלמות שהפכו איי חרבות, ילדים רעבים.
חמישה חודשים של נרמול המצב, כאילו זו האופציה היחידה, כאילו זה ההווה המתמשך החדש שלנו, ככה זה, צריך לקבל את זה ולהמשיך הלאה.
וכל השנאה הזו, והנקמה, רק מביאה עוד שנאה ועוד חוסר תקווה.

וברור שיש לי סיבות לשמוח
יש לי כל כך הרבה אהבה,
שלרוב מספיקה חזקה יותר מהעצב העצום.

אולי אם ניתן לאבק פיות קצת לגעת בכל אחד ואחת מאיתנו נצליח להביא קצת יותר טוב לעולם.




You Might Also Like

No Comments

    Leave a Reply