12.2

ארבעים וחמש שנה ואף לא דקה, הרופא אמר שצריך ללכת. שבוע אחרי שהשתחררת מהבית חולים כל כך פחדת להיות כמו אבא שלך, יצאת לרחוב והלכת. היה קר בחוץ ואתה ספון בתוך המעיל החום שלך אמרת מתחיל בקילומטר. שעתיים אחרי חזרת. סמוק לחיים, מתנשף מהמאמץ. למה לוקח לך כל כך הרבה זמן הקילומטר הארור הזה. היה לי קשה אז עצרתי לנוח. בפעם הבאה יהיה יותר קל. זה לא קרה, אמרת אני רוצה לחיות את חיי כמו שאני אוהב. כל זמן שאוכל. בכינו וצעקנו וביקשנו וכעסנו. אבל אתה כבר החלטת. התערבת עם הפסיכולוגית שלך שלא תמות לפני התאריך של אבא שלך. באותו גיל. בסוף דצמבר לא יכולת כבר והרופא לחץ אז התאשפזת, אבל בערב הסילבסטר חתמת על שחרור. בתחילת פברואר הייתה ההופעה במגרש הכדורגל, כשחיכינו להן באוטו הראתי לך תמונות חדשות שלקחתי מהפיתוח, ישבתי במושב האחורי ואתה בכיסא הנהג והסתובבת אלי ואמרת שאתה אוהב את הצילומים שלי. היה חם ומחניק והילדים עשו תרגילי אקרובטיקה והיה צבעוני והיה סדר מדהים ופתאום מבול, כמו שתמיד קורה בקיץ. כולם מסביבינו שלפו מטריות, ולנו לא הייתה מטריה ואתה לא רצית ללכת כי הקטנה עוד לא סיימה את המופע שלה, אז עמדנו שם בגשם והיינו ספוגים במים והתחיל להיות קר וברקים ורעמים ובהנהלה החליטו לפזר את האנשים ולסיים את המופע. רצנו במדרגות, ואתה רצית להגיע יחד איתי לאוטו והיה לך קשה ועצרת בדרך כמה פעמים כי הלב והסיגריות, ושכחת את הכדור הקטן הזה שהיית מניח מתחת ללשון. ביום ראשון נסענו לשוק הציפורים וקנית לי ציפור שיר אדומה ובבית הכנסנו אותה לתוך הכלוב אבל הסורגים היו מרווחים מדי והיא ברחה אז סגרנו את כל הדלתות והחלונות ואתה רצת אחריה ותפסת אותה והחזרת אותה לכלוב פעמיים, לבסוף וויתרנו והיא עפה לה לשמש. ביום שני השניים עשר בפברואר התעוררת, השתעלת נורא נורא חזק והתווכחת איתה, היא אמרה שאתה לא הולך לעבוד ושהלקוחות שלך יבינו, אבל אתה בנית אימפריה ולא היית מסוגל לוותר על יום אחד, הלכת לשירותים והתגלחת וחזרת לחדר השינה ונפלת על השטיח השעיר הבז' ולא קמת יותר. אני כבר ידעתי, הרגשתי איך חלקים מהגוף שלי ניתקים ממנו.