3.
בבקרים אני מתיישבת במרפסת הקטנה שבחזית הבית עם כוס קפה ופרוסת לחם מרוחה בחמאה ודבש. שואפת את האויר הנקי, מקשיבה לציוצי הציפורים, מצלמת את העצים שמקיפים את הבית, את גינת התבלינים הריחנית.
אני רואה את ביצ’ו מתקרבת בצעדים מהוססים ומסמנת לה בחיוך שהיא מוזמנת להתקרב.
היא מתיישבת לידי, מצטרפת אליי לרגע התבוננות ונשימה עמוקה מול הטבע הנעים ומתחילה לספר:
“כבר שישה דורות קוראים לבת הבכורה במשפחה שלי סוניה. גם לי, כן, אבל סבתא שלי הייתה קוראת לי ביצ’ו וזה נדבק אליי. כל אחת מהן ילדה בת בכורה בגיל 20, חוץ ממני, שלא ילדתי מעולם.
סוניה הראשונה נולדה בשנת 1858 בעיר קייב.
היא הייתה בת למשפחה יהודית עשירה ומכובדת, האמא הגדולה של שבט בנים, אחד עשר במספר, ובת אחת.
כולם רצו תינוקות בנים: הם חזקים יותר. כשיגדלו, יעבדו את האדמה, יטפלו בבהמות, יבנו בתים. מספיק תינוקת אחת בכל בית שתוכל להוליד בנים.
כל הילדים של סוניה הולידו שלושה בנים כל אחד. הבת, סוניה רחל, הולידה בת אחת ושני בנים, תאומים.
השכנים כעסו על הנשים שלהם שילדו בת אחרי בת. החליטו שסוניה מכשפה ששולטת במין הילוד, שמביאה בנים רק בתוך המשפחה שלה. הביאו אותה לכיכר המרכזית בעיר. קשרו אותה לערימה של עצים ודרשו ממנה לגלות את סוד הבנים. סוניה לא ידעה מה לענות, כי לא היה סוד. עניין של גנטיקה שגם היא לא הבינה.
דנו אותה למוות בשריפה.
זוכרת את המחברת שהבאתי לך בלילה הראשון שהגעת? זו לא המחברת היחידה באי, היא הכי עתיקה. אנחנו שומרות הרבה מחברות בארון מיוחד במבנה המרכזי, מחברות עליהן אנחנו כותבות את תולדות המקום.
זה מה שכתבה סוניה רחל, שנולדה בשנת 1878 בקייב, ביתה של סוניה.
ביצ’ו מקריאה לי:
“שנים שאמא חוזרת ואומרת לי שבסוף הם יהרגו אותה. אני חושבת שאת מגזימה, מנסה להרגיע אותה.
מאז שיש לי זיכרון, אני שומעת אותה מתפללת, כל פעם שהיא נכנסה להריון, שהפעם זו תהיה בת.
אחד עשר בנים נולדו לה אחריי. הייתי הבת הראשונה והיחידה ואחריי רק בנים.
שנאתי את הלידות שלה. בתור בת בכורה ויחידה הייתי אמורה לעזור לה, היה לי קשה כל כך לראות אותה סובלת, לראות את הגוף שלה מתפקע כשעוד ראש שעיר מגיח ממנה. זה היה מרתק ומבחיל. הייתי רק בת עשר בלידה של לואיג’י, וכבר ידעתי לנגב לה את המצח ולהרטיב לה את השפתיים בשעות הארוכות שארכה הלידה.
כשהוא החליק החוצה, הייתה עליו שכבה של נוזל דביק לבן מעורבב עם צואה ודם. הריח היה בלתי נסבל. הייתי קטנה מדי כנראה כדי להבין את גודל האירוע. אבל מספיק גדולה כדי להרגיש את הכאב הנורא ולהבטיח לעצמי שלי זה לא יקרה. רק לא ידעתי איך הוא בכלל נכנס לגוף שלה ואיך אפשר למנוע שזה יקרה.
הייתה שם שכנה, רוז, שבאה לעזור.
יחד קיבלנו לידינו את הגוש הקטן הרוטט, היא משכה אותו בעדינות וכשהוא יצא במלואו תפסה אותו מהרגליים כמו שאמא תופסת את התרנגולות לפני שהיא מבשלת אותן ונתנה לו מכה קטנה על הגב.
התינוק צרח את נשמתו, ואז רוז הסתכלה עליו, ירקה על הרצפה ואמרה, למה לי אין בנים.
בלידות הבאות הייתי לבד עם אמא ועזרתי לה כמיטב יכולתי.
אחרי הבן הרביעי היא אמרה לי, בסוף הם יהרגו אותי.
למה שמישהו ירצה להרוג את אמא שלי הטובה. כל שישי הייתה אופה חלות מתוקות נהדרות. יחד היינו יוצאות לסיבוב בכפר, מביאות לכל השכנים. כולם אהבו אותה, כולם כיבדו אותה, כולם הודו לה על טוב ליבה.
אז למה שמישהו ירצה להרוג אותך, אמא?
כי אני יולדת בנים, אני היחידה בכל הכפר שיולדת בנים. כולם רוצים בנים, הם חזקים, יתחתנו עם נשים עשירות ומכובדות, יעזרו בפרנסה. הם יעבדו את האדמה, וירכבו על הסוסים וימכרו את כל הסחורה. ובנות? מה איתנו ? כשאנחנו מתחתנות ההורים צריכים להביא את הנדוניה ולשאת בהוצאות. אנחנו לא יודעות דבר חוץ מללדת ילדים, לדאוג להם ולבית.
(שזה המון, אמא, את זה הבנתי שנים רבות מאוחר יותר)
כשאנחל, הבן השניים עשר שאמא ילדה, חגג שלוש, ערכנו מסיבה גדולה לכבוד כניסתו הקרובה לחיידר וחגיגות בר המצווה של לואיג’י הבכור.
כל הכפר הגיע לחגוג איתנו, חצר הבית התמלא ילדים וילדות שמחים וקצת מבוסמים מכמויות לא סבירות של עוגות וממתקים, מבוגרים שתו את מיטב היינות שאבא הכין מהעבנים המובחרים ביותר שנולדו בגפנים שלו.
בסוף היום ההמולה שככה והשכנים התפזרו, איש איש לביתו.
אבא ואמא התיישבו לנוח על כסאות נוח בחצר, שמחים וטובי לב ומאוד עייפים.
בבוקר, שמש חמימה ליטפה את פניה של אמא, שלא זכרה שנרדמה בחצר.
היא נגעה בעדינות בפניו של אבא, שלא תבהיל אותו.
אבל הוא לא הגיב, ישן חזק כנראה, היא חושבת.
אין מה למהר, אפשר להנות עוד קצת מהשקט לפני כל מטלות היום שלפניי.
הזמן עבר ואבא לא זז, אמא מנסה להעיר אותו, הוא לא נושם.
אבא מת.
זעקות השבר של אמא נשמעו בכל הכפר.
אני כבר הייתי אמא לילדה בת שש, סוניה רחל, ותאומים בני שלוש.
כל בוקר בשנת האבל הייתי קמה מוקדם, מנקה את הבית, מכינה ארוחת בוקר והולכת לבקר את אמא בכפר הסמוך.
דבר לא הכין אותי (בעצם אמא הכינה אותי, אני לא רציתי להקשיב) למה שחיכה לי בוקר אחד, במרכז הכפר, בסמוך לבית הוריי.
אני מתקרבת כבכל יום לשכונת ילדותי, אוחזת בידיהן הקטנות של ילדיי, שק גדול עם אוכל ושתיה לאמא.
קבוצה ענקית של נשים במרכז הכיכר ורעש מחריש אזניים של צעקות, אני לא מבינה את המילים, אבל הלב שלי כבר מבין שמשהו נורא קורה שם.”
ביצ’ו מרימה עיניים לחות מהמחברת וממשיכה לספר:
כשהבינה מה עלה בגורלה של אמה, היא לקחה את הילדים הקטנים שלה, אספה את מעט הרכוש שהיה לה ורצה אל היער הסמוך. שם היא פגשה אישה בשם לילית, שהציעה לה להתגנב אל אוניה שהובילה עבדים אל היבשת החדשה.
סופה עצומה הטביעה את האונייה כשבועיים לאחר שעזבו את הנמל.
סוניה רחל מצאה את עצמה באמצע האוקיינוס על סירה קטנה, מנסה לשמור על הילדים הקטנים שלה. על הסירה הצטופפו סוניה רחל וילדיה, אישה עם שתי ילדות קטנות ולילית.
אין תיעוד למסעהן בדרך לקמיע, הן כולן קבורות כאן, ואני אחת הצאצאות שלהן.
מחר אספר לך על סבתא רבה שלי, סוניה שרה, ואולי עוד נספיק גם לדבר על סבתא לאה ואמא חנה.
No Comments