2.
אישה עם שיער אסוף בסיכות פרפרים מציצה בחלון המטבח, אפשר?
היא מציגה את עצמה בשם ביצ’ו. את מדברת ספרדית, נכון? אבא שלי קרא לאמא שלי ביצ’ו (חרק)
אנחנו צוללות לשיחה על אהבה וגעגועים לאמא ואבא. ואז היא אומרת לי, שלפני שהיא מספרת לי על עצמה וכן, היא תשמח שאצלם אותה, היא תחשוב איפה, היא רוצה שאקרא משהו שהיא מצאה באי כשהגיעה אליו, לפני שישים שנה בדיוק. אני חושבת שזה יעניין אותך. אנחנו לא יודעות מי כתבה את זה, אבל אנחנו חושבות שזה סימן שהאי מיושב מלפני עידנים, ושתמיד שימש בית אוהב לנשים חזקות שחייהן לא היו קלים.
היא מושיטה לי מחברת פשוטה ודקה עם דפים מצהיבים, מתפוררים בקצוות. היא מבטיחה שתחזור ואני נשכבת על המיטה הרכה וקוראת:
עד שהתחלנו לראות לקח זמן. לא ידענו כמה, כי עוד לא ידענו לספור ימים או שעות, וגם לא ראינו את השמש עולה והירח נעלם בשמיים. למעשה לא ידענו שיש אפשרות כזו, לראות. העיניים שלנו היו חתומות, המבט מופנה פנימה, אל המראות שהמוח שלנו יצר ללא הרף. ראינו בעיקר צבע בהיר, שבבוא הזמן נתנו לו את השם “לבן”. היינו שניים, חיינו בתוך המחשבות שלנו ולאט לאט גילינו את גופינו. מיששנו את העור, האצבעות שלנו פגשו גבשושיות, אזורים קשיחים ואזורים רכים, מרקמים שהרגישו דומים לעשב עליו ישבנו. גילינו שיש הבדלים בגופים שלנו. שלי רך יותר, עם שתי בליטות רכות מתחת למקום ממנו הקול בקע, שלו קשה יותר, ללא הבליטות הרכות. כשירדנו במורד הגוף גילינו אצלי פתח קטן שהתרחב והתרחב ככל שהיד העמיקה לתוכו. באותו אזור, אצלו, היה משהו דומה ליד המגששת אבל גדול יותר, מתנדנד, שהתקשה וגדל כשהאצבעות שלי חלפו לאורכו ולרוחבו.
שמענו קולות, זיהיתי את שלו, הוא היה מאוד קרוב אליי. היו קולות רחוקים, למדנו שאחרי קול מסויים מגיע כאב. היו רגעים של חום נעים ורגעים רטובים וקרים פחות נעימים.
אני מספרת את זה עידנים שלמים אחרי שהכל קרה, כשאני כבר יודעת לקרוא לדברים בשמם, כשאני יודעת על זכר ונקבה ומיני חיות וצמחים ומזג אויר ולילה ויום.
כשהעיניים שלנו היו חתומות לא ידענו שאני אישה והוא גבר, לא ידענו שיש חיות טרף סביבנו שלפעמים מכאיבות לנו ויש חיות פרוותיות ונעימות שרק רוצות להתכרבל בחיקינו. גם לא ידענו שמה שמחמם אותנו זו השמש והרטיבות מגיעה מהגשם.
הקרום שכיסה את העיניים שלנו נסדק ונקרע עוד ועוד עד שפקע בקול דק.
אור חזק וחד הלם אותנו, העיניים נעצמו מעצמן ועדיין האור פצע אותנו דרך העור העדין שכיסה אותן. למדנו לשלוט בעפעפיים, לסגור כדי להתגונן מפני האור החזק ולפקוח אותן לאט לאט ואז להתבונן סביב בהתפעלות של כל מה שנגלה: הנחל שמימיו גועשים ורוחשים, השמיים שמחליפים צבעים כשהכדור הצהוב הזוהר משנה את מיקומו, העלים שמתנועים כשהרוח שורקת, החיות הקטנות שמתרוצצות, הציפורים שמשמיעות קולות גבוהים.
רק פקחנו את העיניים והיה כל כך הרבה סביב, כל כך הרבה לגלות. ישבנו על העשב הרך והחמים ועוד לא ידענו את פשר הקולות שיוצאים מהפה שלנו. התבוננו אחד בשניה.
כעת ראינו את מה שמיששנו. התבוננו בהבדלים ביננו: הוא היה קצת יותר גבוה ממני, היה לו שיער על הפנים ועל הגוף. הידיים והרגליים גדולות וקשות משלי. מיששנו את הפנים אחד של השניה, לשנינו היו שתי עיניים שנפתחו ונסגרו, אף שהריח את ניחוח הפרחים, שתי אזניים ששמעו קולות עדינים ושאגות החיות הגדולות. ופה, לשנינו היה פה שבתוכו שיניים ולשון וממנו בקעו קולות.
טעמנו את העור הרך מקודקוד הראש ועד כפות הידיים, וחמימות התפשטה במרכז הגוף, וגילינו שנעים לנו להיצמד עד שהפכנו כמעט לאחד. שכבנו על העשב, כרוכים אחד בתוך השניה.
כשהאיבר המתנדנד בין הרגליים שלו חדר אל תוך המערה הלחה שנפערה בחלק התחתון של הגוף שלי נהמנו ונאנחנו, נאחזים אחת בשני ומתגלגלים על האדמה הלחה.
בכל פעם שהגב שלו נגע באדמה הוא גלגל אותי בכוח חזרה לגב.
כשזה הפסיק להיות לי נעים, התנתקתי מהאחיזה שלו והתרחקתי ממנו.
*
הרגליים מובילות אותי קדימה, אל תוך סבך הצמחיה הלחה והריחנית.
עיניי פקוחות, קשובות לגוונים המשתנים של הפרחים שאני פוגשת בדרך.
ציפורים מלוות אותי, מרחפות מעל ראשי במעגלים, מצייצות ציוצים דקים.
אני הולכת זמן רב, הימים ארוכים וחמימים, העלים שעל ענפי העצים מתרבים ומשתרגים זה בזה, סוככים עליי מפני הגשם שלעיתים ניתך מהשמיים בבת אחת בעוצמה רבה.
האדמה תחת רגליי משתנה. העשב הירוק והרך מפנה מקום לאבנים גדולות ואפורות. אני מטפסת עליהן, נאחזת בצמחים עדינים למראה אך חזקים למגע שמושרשים עמוק ברווחים העמוקים שבין אבן לאבן.
כשאני מסובבת את הראש לאחור אני מבינה כמה גבוה טיפסתי.
תהום נפרשת מתחת לאבנים, אי שם בעומק, נחל שלא ראיתי קודם זורם ועליו צפים פרחים ענקיים בשלל צבעים.
פרפר שחג סביבי מושך את תשומת הלב שלי, הוא רוצה להגיד לי משהו. אני מפנה את הגב לתהום והולכת אחריו.
הוא מוביל אותי אל מרבד פרחים צהובים, מרחף מעליהם ונעצר על אחד.
הריח באויר מתוק ומשכר.
אני מתכופפת אל אחד הפרחים וטועמת עלה צהוב.
בערב אני מוצאת מחסה ברווח שבין שתי תלוליות אבנים ענקיות. האדמה כאן רכה ונעימה, היא מערסלת את שנתי עד שקרני שמש חמימות מלטפות לי את הפנים.
בלילה ירד גשם, שלוליות קטנות של מים נקיים וקרירים נחות על שקעים באבנים. אני שותה ושוטפת את הפנים וממשיכה ללכת.
כשהשמש ניצבת בדיוק מעליי אני נכנסת לחורשה של עצים גבוהים וירוקים, הגזעים שלהם דקיקים. האדמה מכוסה בעלים צהובים ומחטים ארוכים שפוצעים לי את כפות הרגליים.
אני מתיישבת לנוח ושולפת מחט מכאיבה במיוחד שנתקעה בין הבשר לציפורן של הבוהן.
פטריות לבנבנות ועסיסיות מסתתרות מאחורי שיחים ירוקים לרגלי גזעי העצים.
איש יקר במיוחד יסביר לי פעם שקוראים לעצים האלה אורנים ולפטריות שצומחות למרגלותיהם אורניות.
הוא גם יכין לי אותן מוקפצות עם חמאה ושומים טריים על מחבת לוהטת ויגיש לי אותן בקערות עמוקות צבועות ביד ליד כוס יין לבן צונן.
*
ערב אחד נרדמתי על אדמה מכוסה בעשב רך ומלטף. הריחות והקולות סביבי נדמו לי מוכרים, זה היה מוזר ומסקרן, אבל העייפות הכריעה אותי והחלטתי שאבדוק את התחושה הזו באור יום.
בבוקר מצאתי את עצמי ביער בו נפקחו עיניי לראשונה.
אותם עצים, אותה צמחיה, אותן קולות של ציפורים. הכל מוכר וזר כל כך.
בין ציוצי הציפורים ושכשוך המים בנחל מתערבבים קולות נוספים, וכשאני מתקרבת קצת אני רואה אותו, היינו כגוף אחד, חקרנו וגילינו אחד את השניה כשעינינו עוד היו עצומות. היינו רק שנינו בעולם החדש והמרתק אליו נולדנו, שלובים זה בזו, אחוזים זה בזו.
ברחתי ממנו, וכעת אני מסתתרת מאחורי שיח גבוה, עוקבת אחרי התנועות המוכרות שלו והבטן מתכווצת. פעם אדע לקרוא לזה געגוע.
אחריו הולכת אישה, שיער ארוך ובהיר מכסה את רוב גופה. לידה אישה קטנה, אותו שיער ארוך ובהיר מכסה את גופה.
אני לא מבינה מה אני רואה שם, מי זו האישה הגדולה ומי זו האישה הקטנה.
אני מפנה אליהם את הגב ורצה אל תוך היער, נחיל של דבורים מזמזמות מלווה אותי.
*
הדרך נפתחת לפניי. ואני מבולבלת. הגוף מוביל אותי קדימה, המחשבות נשארו שם, במראה של שלושה אנשים שהולכים יחדיו בגן, קרן אור מקיפה אותם, יוצרת מערבולת זוהרת, מרקדת, סביבם.
יום אחד אשב בבקתה פשוטה בצהרי יום חורפי ואבהה בשני חתולים משחקים עם כדור צמר על אדן החלון. הכדור יילך וייפרם, ייכרך סביב החתולים הצוהלים, קרן שמש תישבר על הזגוגית הקפואה ותלטף ברוך אותם ואותי. חמימות נעימה תתפשט לי בכל הגוף ודמעות עבות יתפרצו מעיניי. זו לא תהיה הפעם הראשונה שאבכה שעות ארוכות על בדידותי.
*********
אני פוקחת עיניים ולרגע לא מבינה היכן אני. ואז אני רואה את אינטי יושבת על קצה המיטה ומדברת אליי ברוך.
בדרך לבית שלה אני מספרת לה על המחברת שביצ’ו הביאה לי, לא בטוחה אם המחברת קיימת באמת או שזה היה חלום.
לא חלמת, כולנו קראנו את מה שלילית כתבה במחברת הזו. אני עדיין לא מבינה, לילית? זו שהייתה האישה הראשונה? שנבראה יחד עם אדם?
אנחנו לא יודעות בודאות, זו רק השערה. אולי. טקסט יפהיפה, שכמו נקטע בתחילתו.
No Comments