לפני שנתיים וחצי הייתה מתוכננת לי תערוכת יחיד
חיכיתי בהתרגשות ליום שהעבודה שלי תצא אל העולם.
ואז הגיעה הקורונה
ופוף,
התערוכה מעולם לא נפתחה. מעולם לא זכתה למבקרים בחלל התצוגה שהיה מיועד לה.
מאז הצגתי תערוכת יחיד והשקתי ספר אמנית והשתתפתי במספר תערוכות קבוצתיות
מתישהו בשנה שעברה סופי ברזון מקאי הזמינה אותי להציג תערוכת יחיד בגלריה בבארי.
עבדנו על התערוכה ועל הספר אמנית תקופה מאוד ארוכה.
ואז, יומיים לפני הפתיחה הכבישים בדרום נסגרו. התלבטנו מה לעשות, מי יגיע כשיש כזו מתיחות באויר.
ביום שישי הכריזו על יציאה למבצע.
החליטו בשבילנו.
* * *
בשבת התעוררתי בבהלה.
בלי אויר.
זה לא היה חלום.
אני מזהה את התחושה, הריק במרכז הבטן.
עדיין חשוך בחוץ, יצאתי למרפסת, נמרחתי על כסא נוח.
השעות עוברות ואני כמו ממוסמרת לכסא.
בראש ידעתי שהתערוכה תיפתח, ברגע שאפשר יהיה.
אבל הלב שלי, הלב שלי לא הבין את מה שהראש ניסה להסביר לו.
נהייתי עצובה, חסרת מנוחה. מה הסיכוי שזה יקרה לי שוב.
ואיך אנחנו חיים במציאות המטרללת הזו, מעגל אינסופי של דם ושנאה וכאב.
ואיך אני יכולה לבכות לסופי, שחווה את הזוועה הזו על בשרה כל כך הרבה שנים.
אמנות היא ערובה לשפיות, אמרה לואיז בורז'ואה ואני מאמינה באמנות בכל הלב.
והנה בשבת זה קורה,
ואנחנו נעמוד שמחות ונרגשות ובטוח גם קצת (הרבה) בוכיות בשבת, נתחבק חיבוקים ארוכים ומרפאים.
