אוי, אמסטרדם

היה לי איזה unfinished business עם אמסטרדם.

כשההורים שלי החליטו לחזור לארגנטינה לאחר ארבע שנים בבת ים, הגבתי ממש רע.

היה לי טוב כאן, היו לי חברים אהובים, אהבתי את הקירבה לים, היו אלה ארבע שנים קצרות ומאוד משמעותיות בחיים שלי.

עשיתי סצנות, בכיתי, צעקתי.

המוצא האחרון היה לשחרר את הכלבה שרק המליטה ושמרה על הגורים שלה בשיניים חשופות, כשהגיע קונה פוטנציאלי לראות את הדירה.

בזה דווקא הצלחתי, הדירה לא נמכרה, אבל אנחנו נסענו בכל זאת.

ההורים ניסו לנחם אותי בטיול ארוך ומגניב לאירופה, במקום לטוס ישר לבואנוס איירס.

בשיעורי אמנות למדנו על ואן גוך ואני התאהבתי בו. חלמתי לראות את המוזיאון שבו מוצגות העבודות שלו באמסטרדם.

הטיול היה מקסים, טסנו מארץ לארץ, התארחנו במלונות פאר וקנו לי כל מה שביקשתי.

אבל למוזיאון לא נכנסנו. לא זוכרת למה, סביר להניח שהם חשבו שאחותי הקטנה תשתעמם ותשגע את כולנו.

היום אני פחות מחוברת לואן גוך. לרגע חשבתי שאין לי צורך לבקר במוזיאון.

אבל היינו שם ליד, ובהחלטה של רגע אמרתי, נכנסים.

ואז, בתוך המוזיאון, פתאום הייתה איתי הילדה בת 15 שהייתי, הסתובבתי איתה מוקסמת ומתרגשת מהרישומים שלו, מהנחת הצבע, מהנופים הצבעוניים ומהטירוף שלו.

והמוזיאון, פשוט יפהיפה.

באותו מתחם, בבניין מהמם, Moco Museum, מוצגת תערוכת אמני גרפיטי – Bansky (שעל פי הפרסום במוזיאון לא אושרה על ידו) ו- Icy&Sot המעולים.

אמנות רחוב כלואה בתוך קירות מוזיאון תמיד עושה לי אי נחת, מצד שני זו הייתה הזדמנות מעולה לפגוש את העבודות הנהדרות של האמנים האלה.

ואם כבר קירות שסוגרים על יצירות שנולדו ברחוב, אז בבניין כזה.

היה קר מאוד מאוד, ברמה שהיו רגעים שממש לא הרגשתי את אצבעות הרגליים והלחיים, החלק היחיד שהיה גלוי בכל הגוף, כאבו לי.

למזלנו סוף השבוע שלנו היה ברובו שמשי, עם שמיים כחולים נקיים מעננים.

השמש קצת מחממת את הגוף, אבל היא גם מאוד מסנוורת, ומקשה על הראיה ובטח על הצילום.

אבל, כמו שאני מסבירה תמיד לתלמידים שלי, במקום להילחם באור, תזרמו איתו.

אחת הסיבות שרציתי להגיע לאמסטרדם, היה מוזיאון הצילום FOAM.

המבנה נהדר, הכל מסודר, אבל התערוכה שמוצגת שם הייתה ממש מאכזבת. (עכשיו הצצתי באתר שלהם וראיתי שנפתחת תערוכה חדשה)

לעומת זאת – הקשבתי לחברי הטוב דר' יוחאי רוזן שהמליץ לבקר במוזיאון הצילום Huis Marseille, ומזל שכך.

שתי תערוכות מעולות – של הצלמת Hellen van Meene שאני עוקבת אחריה כבר הרבה זמן ומגיע לה פוסט נפרד, והצלם Koos Breukel, בתערוכה מרגשת במיוחד.

הסתובבתי במבנה המדהים הזה כמו אליס בוונדרלנד, אבל ממש, נהנית ומקנאה, למה אצלנו בישראל אין אפילו מוזיאון צילום אחד ? למה היחיד שהיה נסגר?

כל כך הרבה צלמים טובים יש לנו כאן, חבל.

אני מאוד אוהבת שווקים, ויש לא מעט באמסטרדם.

התמזל מזלנו וגם היינו שם באחד מימי ראשון המעטים ששוק הפשפשים הגדול באירופה מגיע לאמסטרדם.

המוני אנשים, מוכרים וקונים בגדים, צעצועים, רהיטים, קישוטים ומה לא.

במתחם הענק הזה מפוזרים קונטיינרים שהם סטודיואים של אמנים, רק אחד היה פתוח באותו יום ראשון, ומה שראיתי שם הקסים אותי ממש.

לבסוף, עוד משהו אישי ומרגש במיוחד.

מרים ברוק כהן, אישה יקרה, שלחה לי צילום של הבית בו גדלה באמסטרדם עם הכתובת המדוייקת.

בצניעות שמאפיינת אותה היא כתבה לי: את לא חייבת ללכת לשם.

תכננו להגיע לרובע היהודי, ובעקבות ההודעה הקצרה שלה חיפשתי את הבית, הצטלמתי בחזית שלו ושלחתי למרים.

בזמן שהבנזוג צילם אותי דמיינתי איך מרים הילדה יוצאת מהבית ורואה את כל היופי הזה.