כשהייתי ילדה קטנה חלמתי לחיות במקום סגור שלא אצטרך לצאת ממנו לעולם, שיהיה בו כל מה שאני צריכה (אז לא חשבתי על דברים שוליים כמו מהיכן יגיע הכסף לשלם שכר דירה, אוכל, חשמל וכו').
במקום המצומצם הזה אוכל לצייר, לכתוב, לקרוא, לחלום, לאהוב.
הילדה הזו גדלה (לא הרבה בגודל, יעיד מי שפגש אותי) והבינה שיש דברים שבשבילם צריך לצאת מהמקום הנעים הזה. ואפילו רציתי. לטייל, לפגוש אנשים, לראות דברים חדשים. לעבוד.
ככל שאני מתבגרת ורואה מה שיש שם בחוץ, אני פחות ופחות רוצה לעזוב את הבית שלי. יש בו את כל מה שאני צריכה.
© Richard Tuschman
Philip-Lorca diCorcia ©
Sofía López Mañán ©
alicia shahaf ©
alicia shahaf ©
שרון רז
ממש מתחבר לכל מה שכתבת וגם מתחבר לצילומים הנהדרים שבחרת ולצילומים שלך עצמך. הנהדרים גם הם כמובן. את נהדרת.
קרן אור
כמה נכון. לכל אחד יש התהליך הפנימי הזה עם עצמו. כשילדתי את ביתי הראשונה הרגשתי ככה. כשהוריי הגיעו לגיל 80 פלוס הם הבינו שיש להם הכל בבית ושאינם רוצים לצאת מהבית. ברגעים שונים היום אני חושבת על הבועה הזאת שבית מסמל עבורי והיציאה/כניסה משם לעיתים הכרחית כדי לשרוד (פרנסה, חברה וכו) אבל לעיתים הבועה הזאת הכל עבורי ובא לי לשהות בה בלי לזוז ולהיחשף. פשוט להיות שם. הצילום שלך נהדר ומשקף בדיוק את הישיבה המתמהממת והבוחנת פניי לאן היום. החוצה או בבית.
ali
תודה לכם 🙂
ללא מוצא – אליסיה שחף צלמת אמנית
[…] האחרונות (שהרי בתור ילדה כל מה שרציתי היה להיכנס לתוך מקום סגור שיהיה בו כל מה שאני צריכה ולא לצאת משם […]