פוסט ירושלמי

העניין הזה שיש לי עם ירושלים מדהים אותי כל פעם מחדש.

איך, חילונית "גויה" (כמו שחברתי ח. קוראת לי…) שכמוני, מתרגשת כל כך מעיר הקודש?

מדי פעם, אני מרגישה צורך לנשום אויר צלול כיין… אז התירוץ הפעם היה היצירה של רון ארד במוזיאון.

ואם כבר נסיעה בכביש המתפתל אל ההר, תכננו טיול קצר בעיר לפני המוזיאון, שהרי, אין כמו ללכת לאיבוד בשיטוטים רגליים בסמטאות של ערים גדולות, גם אם נקלעים לאזורים פחות ידידותיים לחילונית גלויית כתפיים ורגליים.

הבליל הזה של שפות – יידיש, ערבית, רוסית, אנגלית, צרפתית ועברית (בסדר הזה)  – מרתק; תיירות בלונדיניות עם מכנסיים קצרצרים וסנדלים מחייכות אל נערות בלונדיניות מכוסות מכף רגל ועד ראש, שחוזרות הביתה מהר מהר עם שקיות גדושות ירקות ופירות, כי אוטוטו שישי, עדה של ילדים קטנים משתרכת אחריהן.

זו עיר של ניגודים חזקים, ומבחינתי, שם בדיוק הקסם שלה: מבנים מצופים באבן ירושלמית בוהקת, סמטאות צרות שמזכירות כמה העיר הזו עתיקה, ורכבת קלה סופר-מודרנית חולפת לה ברקע.

בדרך למוזיאון כמובן שאיבדנו את דרכינו – אנחנו והג'יפיאס המשוכלל, אבל הגענו לשם בזמן כדי לצפות, יחד עם עוד הרבה מאוד אנשים, ביצירה של רון ארד.

הייתה רוח ממש-ממש קרה בגן הפסלים. זה היה מפתיע בהתחלה, קצת יותר מדי קר בהמשך. (ניסיתי לשמר קצת מהקרירות הזו כשחזרתי הביתה, זה לא ממש עבד).

 

העבודה של רון ארד מעניינת מהרבה בחינות, בעיקר מההיבט של האופן החווייתי שהיא מאפשרת לראות אמנות: זה עוטף אותך, זה עובד על כמעט כל החושים, זה מסקרן.
המבקרים הם חלק מהעבודה: כל תנועה של האנשים הנעים במתחם נרשמת על ידי המבקרים האחרים, העבודות מוקרנות על האנשים שיושבים/עומדים בחלק הפנימי של העבודה.

זו אכן יצירה מונומנטלית, כפי שהמוזיאון משווק אותה. אולי לא "מדהימה". אבל היא בהחלט עושה מהלך חשוב: היא מתקשרת עם הקהל, היא מושכת אנשים לראות אמנות, לבקר במוזיאון.  (רק חבל שהמוזיאון נסגר הרבה לפני שההקרנות מתחילות – זה יכול היה להיות זמן מעולה לבקר בו) .

זה אולי קצת גימיקי, ולא כל היצירות המוקרנות מתאימות לסוג המסויים הזה של עבודה, אבל יש כמה שהפורמט הזה מיטיב עימן מאוד.

ובאופן כללי – אני תמיד שמחה לראות הרבה אנשים נחשפים לעבודת אמנות.