השמש של אתמול

אי שם בתחילת המאה ה– 19 מספר אנשים במקומות שונים בעולם ניסו לקבע דימוי צילומי על משטחים שונים.

ויליאם הנרי פוקס טלבוט היה הראשון שהצליח להעביר את הדימוי הצילומי מהנגטיב לנייר, והפטנט על התהליך נרשם על שמו.

טלבוט היה גם הראשון שהוציא לאור ספר – "עפרון הטבע"  – עם צילומים. הוא הסביר לקוראים שלו, שהדימויים בספר נעשו באמצעות אור בלבד, ללא עפרונות או מכחולים, הוא קרא לדימויים אלה "תמונות שמש".

אורי גרשוני נסע לכפר Lacock שבמחוז Wiltshire באנגליה, שם נמצאת האחוזה של טלבוט, שהוסבה למוזיאון על שמו.

המסע שגרשוני עושה בעקבות טלבוט מרגיש כמו חזרה בזמן, אל מקור הצילום. אל הרגע המופלא הזה בו תהליך הצילום מתרחש: הצלם שבוחר את הפריים המדוייק שהוא רוצה לצלם, את הזמן שיצטרך לחשוף את הדימוי לאור כדי שהתוצאה תהיה נכונה: לא כהה מדי, לא בהירה מדי. המעבר אל חדר החושך, המקום בו, כמו קסם, מתגלה הדימוי, לאט לאט, בתוך נוזלים עם כימיקלים.

אני כותבת את המילים האלה ואני מתמלאת סוג של געגועים ( וגם מריחה את הריחות של הכימיקליים, נשבעת…).saudade, כמו שאומרים הברזילאים.

געגועים לְמָה?

להתפעלות הראשונית מהקסם שבצילום, לרומנטיקה ששלו, לתהליך החשיבה, לתהליך הצילום עצמו, מתחילתו ועד סופו, תהליך שלצילום האינסטנט אין דבר וחצי דבר במשותף.

וגם, כן, געגועים לכבוד שבמקצוע, למקצועיות.

השמש של גרשוני גרמה לי להתבונן, לחשוב, שוב להתבונן, להתרגש ולהיזכר.

אורי גרשוני: "השמש של אתמול". גלריה שלוש, מזא"ה 7 תל אביב. עד 23.6