קסמים והפתעות

(בפברואר הכל מתחיל באבא)

אבא שלי אהב לצלם. כשהייתי בת עשר בערך הוא קנה מצלמת מינולטה חדישה ומתקדמת ואני קיבלתי את המצלמה הראשונה שלי – Kodak Fiesta תוצרת ארגנטינה.

הוא גם אהב לצייר, והוא לימד אותי להתבונן בציור ולהעתיק אותו. הוא גם לימד אותי לצבוע, בלי לצאת מהקווים.  שעות ארוכות ומאוד מאוד מהנות ביליתי עם ניירות וצבעים. אהבתי במיוחד את מעשה הצביעה, נהנתי לערבב ולהמציא צבעים, לבדוק את הגבולות, לצאת מהקווים ולחזור אליהם.

כשלמדתי לפתח סרטים ולהדפיס את הצילומים שלי במעבדת הצילום, הפסקתי לצייר כמעט לגמרי. נהנתי מהתהליך, מהקסם  בדימוי המתגלה על הנייר בתוך האמבט עם החומר המפתח, הרגשתי שהעבודה במעבדה היא סוג של שיא בתהליך הצילומי, זה שמאפשר לי, לאחר שכלאתי את הדימוי המדוייק במצלמה, את החופש להיות מופתעת, לשחק עם התוצאה הסופית, בשליטה יחסית.

למעבדה לא נכנסתי מאז שסיימתי את הלימודים (וזה היה ממש מזמן). המעבדה הדיגיטלית החליפה את המעבדה עם הכימיקלים, ואני אוהבת אותה, יש בה קסם. בטח שיש בה קסם. אבל זה סוג אחר של קסם. שהוא לא פיזי, והוא נקי מאוד, אין בו ריח, וההפתעות מוגבלות, כי השליטה היא הרבה יותר גדולה.

ואז, מדי פעם עולה בי הרצון לאבד קצת שליטה, להיות מופתעת, להתכסות בצבעים, בריחות, לגעת בנייר הרטוב.

ובעיקר, לשקוע וקצת להיעלם בתוך העשייה המדיטטבית, רחוק מהמסך. קצת לשלוט במה שמתגלה על הנייר ולשמוח בתוצאה מוצלחת, גם אם לא התכוונתי אליה במאה אחוז.

השבוע ביליתי שלוש שעות מהנות כאלה בסטודיו של איילת עמית. היא לימדה אותי תהליך בסיסי של הדפס רשת.

הרגשתי שוב כמו הילדה הזו שהייתי, מקשיבה להסברים, נהנית מהרגע, מכל רגע. מכל כתם צבע שהתגלה על הנייר כשהרמתי את הרשת.