בלוג

פינה

“Dance, dance, otherwise we are lost”

וים ונדרס, במאי “פינה”, בחר לסיים את הסרט עם המשפט המרגש הזה.

וזו כמובן לא בחירה סתמית, כי זהו משפט שבמידה רבה מתמצת את חייה ועבודתה של פינה באוש, הכוריאוגרפית הגרמניה ששינתה את פניו של המחול העכשווי.

חווית הצפיה בסרט היא טוטאלית: קטעים רבים מתוך היצירות של פינה, על הבמה ובלוקיישונים שונים.

בין קטעי המופעים שזורים קטעים קצרים בהם הרקדנים מדברים, בבליל של שפות, על פינה, על העבודה שלהם בלהקה, על הדרך שעשו, על לידתן של היצירות. הם מדברים על הגעגוע, על האהבה ליצירה, על התובנות שלמדו וקיבלו מפינה, על הטוטליות שלה, על הקושי לעבוד איתה.

100 דקות שמרגישות כמו שניות ספורות, בסופן קשה לקום מהכסא, קשה להיפרד מכל היופי הזה. עוד, עוד קצת, בבקשה, מהדבר הטוב הזה.

באתי לסרט הזה עם הרבה חששות: אני לא מתלהבת מהרעיון של סרט בתלת מימד.

ובאמת היה קצת קשה להתרגל בהתחלה, ולדעתי יש בעיות לא פתורות בטכנולוגיה הזו (כמו עיוותים קשים בזויות הצילום, עם תחושה שהפרופורציות של האנשים לא נכונות…) אבל התלת מימד מוסיף לא מעט לתחושה של הבמה, שהרקדנים במרחק נגיעה, שהם מסתכלים לצופה בעיניים, שאפשר לראות את הזיעה, את החזה עולה ויורד, מתנשף מהמאמץ.

ובעיקר…

וים ונדרס. האיש הגאון הזה, שהביא לעולם יצירות מופת כמו פריז טקסס, עד סוף העולם, מלאכים בשמי ברלין … יודע מה הוא עושה. כל פריים בנוי בצורה מושלמת. יפה עד כאב. מדוייק במידה שלא תיאמן.

אני לא זוכרת מתי התרגשתי ככה בסרט. זו הייתה חווייה אמנותית אולטימבטיבית, לא פחות ממושלמת.

You Might Also Like

1 Comment

  • Reply
    דפנה לוי
    31 באוקטובר 2011 at 19:40

    אחד הסרטים המרגשים שראיתי…

Leave a Reply