בלוג

Ismaning

דניאלה הורבין חוזרת אל בית ילדותה באיסמנינג שליד מינכן.

לכאורה, מסע פרטי-אישי-נוסטלגי אל מחוזות הילדות. מילים כמו חיפוש עצמי, שורשים, צפו וטיילו בראש שלי בדרכי אל הגלריה. הקשרים מיידיים.

אבל, הצילומים שתלויים על הקיר אינם נוסטלגיים, אינם מתרפקים על העבר. הצילום של דניאלה הוא לא פתייני והוא לא נותר במרחב האישי שלה בלבד.

© דניאלה הורבין

החזרה אל בית ילדות, במיוחד כזה שנותר מאחור בארץ רחוקה, שלא הייתה הזדמנות לבקר בו שנים רבות, היא כמעט תמיד מתסכלת: מה שנשאר חקוק בזיכרון הילדותי הוא לא תמיד תואם את המציאות. וגם כשהזיכרון הוא מדוייק, השינויים במקום, ולו אלה שהזמן נתן בו את אותותיו, ממיסים את הדימוי שנשמר בזיכרון, משנים אותו, מקלקלים אותו.

הצופה בתערוכה נלקח אל מסע אישי ופרטי משלו, אל מחוזות הזיכרון שלו.

ואז עולת השאלות…

האם מה שאני זוכרת נכון? האם זה מה שאמצא בבית בו גדלתי כשאשוב אליו?

וגם חרדה מופיעה, אולי לא אתקבל שם בברכה? אולי אתקל בגדר גבוהה שלא תאפשר לי להציץ פנימה, אל תוך החדר שפעם היה שלי?

יש בצילומים של דניאלה הרבה יופי, הקומפוזיציות מוקפדות, נקיות, נקודת המבט שלה מיוחדת בתוך המסגרת הריבועית והמסודרת.

מתחת לפני השטח האסטטי כל כך רועשים וגועשים הרגשות. יש שם כל כך הרבה עצב, וראיה מפוקחת, מאוכזבת.

© דניאלה הורבין

התערוכה מלווה בטקסט שדניאלה כתבה, והוא כל כך נגיש וברור, שבחרתי להביא אותו לכאן:

החלטתי לכתוב טקסט. טקסט בהיר וקצר. אחד כזה שלא עבר עריכה לשונית אך נכתב מכל הלב,  מאחר וחשבתי שאולי יעניין את מבקרי התערוכה לקרוא מספר מילים מפי היוצר עצמו, ללא תיווך.

התערוכה ” איסמנינג” היא המשך ישיר לשתי התערוכות הקודמות שלי אשר התייחסו באופן זה או אחר לילדות שלי. בראשונה הצגתי זיכרונות ילדות פיקטיביים. צילמתי בגרמניה, ארץ הולדתי ובישראל, בה גדלתי צילומים שמתקשרים אמנם לזיכרונות פרטיים שלי אך מטרתם לעורר טריגר של זיכרונות ילדות קולקטיבים אצל הצופה. התערוכה השנייה עסקה ב”אחר” שבחברה דרך צילומים של בעח בעיקר, שצילמתי בגן חיות וקירקס שאליהם לקחו אותי בתור ילדה בגרמניה. התערוכה הנוכחית עוסקת בסיטואציית המפגש של אדם עם בית ילדותו. אמנם מדובר בבית הילדות שלי בעיר איסמנינג השוכנת בפאתי מינכן, שם גדלתי מגיל שלוש עד גיל שש,אך אני רוצה להאמין שאנשים רבים יכולים להזדהות עם החוויה הזו.

החזרה לבית שהיה בשבילי הכול, היתה מאכזבת. מפגש מוזר ודיסוציאטיבי שקצת קשה להגדירו במילים אך אולי ניתן לחוות אותו דרך הצילומים. הרי זה היה בייתי, בית שהיווה מחסה והגנה, בית שבו נוצרו זיכרונות ראשוניים, בית בו עוצבה אישיותי הבסיסית.ציפיתי למפגש הזה ותכננתי אותו במשך שנים. הגעתי עם רגשות וסנטימנטים לבית,אך לבית, כך הסתבר אין סנטימנטים חזרה. הוא עמד שם: איתן, אפרורי וקר. הגדר החיה  העדינה צמחה וגבהה והפכה לחומה אימתנית שסוגרת על הבית ולא מאפשרת יותר הצצה לתוך החצר שהיתה פעם שלי. זהו גן נעול, או אולי גן העדן האבוד לנצח.מזג האוויר החורפי האפור רק הוסיף והפך את הסיטואציה למוחשית יותר.

גם השכונה הישנה קידמה אותי בפנים קפואות.האגם שעליו החלקתי על הקרח בחורפים והיער שאני בטוחה שבו כמעט והלכתי לאיבוד פעם, גם הם שידרו ניכור וריחוק. הכל חסום, מבוצר, מתגונן, אטום. התחושה דמתה למפגש עם אהוב מפעם בו מבינים שהאינטימיות והאהבה נעלמו לנצח.

את התמונות צילמתי בהשראת הצילום הגרמני שאותו אני מאוד אוהבת. הצילום הגרמני מתאפיין בין היתר בצילום נקי ישיר וקר, פרמטרים שמאוד התאימו לתחושת הניכור שרציתי להעביר. אמנם יש בי הערכה לז’אנר הצילומי הזה המתאפיין בקודים מאוד מוקפדים אך אני גם זולגת מהקודים הללו כאשר אני מצלמת נגד השמש למשל , שיבוש מכוון שמייצר פירוש אישי ומבטא שבר ברעיון האידילי של החזרה.

דניאלה הורבין

© דניאלה הורבין

התערוכה מוצגת בגלריה אינדי, עד ה- 11 לינואר 2011

אליסיה שחף

פורסם ב- viewfinder

You Might Also Like

1 Comment

  • Reply
    יאיא
    1 בינואר 2011 at 20:33

    התמימות שאבדה.

להגיב על יאיא Cancel Reply