בלוג

היער שהאפיר

היו המון מטיילים היום בכבישי הכרמל. נסעו לאט, בשקט, מביטים ימינה-שמאלה מתוך המכוניות. עוצרים רגע בצד. מראים לילדים, מצלמים.

לא תכננתי לנסוע לשם, לצלם. ככה יצא. ואני עצובה שראיתי, שהרחתי.

תחילה עשיתי סיבוב גדול, המצלמה עדיין סגורה בתוך התיק, תופסת בכבוד את המושב לידי.

הייתה לי תחושה שאני נכנסת לבית קברות בזמן הלוויה של קרוב-רחוק, ובכלל לא הייתי בטוחה שאני יכולה לצלם שם.

אבל כשעצרתי וירדתי מהאוטו, כבר לא יכולתי להפסיק. חשוב לתעד, חשוב לשמר, שמחר לא נשכח. שנזכור ונזכיר.

כמה יופי אבוד. כמה עצב.

לפחות ירד גשם.

You Might Also Like

2 Comments

  • Reply
    יעל ברזילי
    7 בדצמבר 2010 at 18:51

    מתכננת להיות בסביבה ביום חמישי, בעיר ילדותי, ביערות שביקרתי מאות פעמים. לא יודעת אם אעלה ליער עם כל עם ישראל.

  • Reply
    אסתי
    7 בדצמבר 2010 at 22:11

    ואני הייתי היום בחיפה. בכוונה לא נסעתי בדרך הלוך או חזור דרך שויצריה הקטנה או עוספיה, אבל לא יכולתי להמנע מלהסתכל ימינה (בדרך הלוך) או שמאלה (בדרך חזור)על ההר שהיה כמפלצת. גם לא הצלחתי שלא להריח את ריח השריפה או ליתר דיוק את סרחון השריפה שרבץ (למרות הרוחות וענני הגשם) על כביש החוף.
    והיה נורא לראות את ההר מגולח ושחור. פשוט מגולח ושחור.

Leave a Reply