נדוניה: חגית שחל. מקורות השראה

לפני כחודשיים היה לי הכבוד והעונג לשוחח עם דבי לוזיה, בעלת גלריה שטרן הותיקה.

אחד המאפיינים המרכזיים של הגלריה, הוא השילוב בין אמנות קלאסית לאמנות עכשווית.

התערוכה של חגית שחל, שמוצגת כעת בגלריה, עוסקת בדיוק בתפר הזה שבין הקלאסי לעכשווי.

שחל בחרה מספר עבודות מתוך אוסף הגלריה כמקור השראה לעבודה חדשה. הבחירה הייתה בחירה אינטואיטיבית, “מהבטן”, של עבודות שהיא אוהבת ונמשכת אליהן. העבודות שבחרה שחל עוסקות בנושאים שמעניינים אותה ביצירתה: אור, אובייקטים אינטימיים מהחיים שלה, פורטרטים עצמיים.

הדיאלוג שאמנים מקיימים עם תולדות האמנות הוא דיאלוג מתמשך, והוא קיים מאז ומתמיד, אם כי מקור ההשראה לא תמיד גלוי או מפורש, לעיתים לא לאמן עצמו. לפעמים, מקור ההשראה מתגלה בדיעבד, על ידי האמן, האוצר, או המבקרים בתערוכות. לפעמים, הוא מרומז בשם. לפעמים הוא גלוי מלכתחילה.

הוריאציות של הדיאלוג הזה הן רבות ומגוונות: יש עבודות אמנות שמצטטות עבודות אחרות, כאלה שמעניקות פרשנות חדשה, כאלה שמשחזרות, כאלה שמבקרות, שמעתיקות, שהופכות, שצוחקות, שלועגות, שמכבדות.

לדוגמא, הפרשנות שעשה פיקאסו לעבודתו של ולסקז – “לס מנינס”, או השפם שצייר דושאן על פניה של המונה ליזה של דה וינצ’י. בשתי העבודות האלה מקור ההשראה גלוי, והוא חלק מהיצירה החדשה.

הפעולה שחגית שחל עושה היא אותה פעולה של חיפוש מקורות השראה, רק שאצלה, התהליך הוא גלוי, הוא חלק אינהרנטי של העבודה עצמה. הוא למעשה השלב הראשון ביצירה עצמה.

בגלריה תלויות העבודות זו ליד זו – ההשראה ליד התרגום שלה. הקלאסי ליד העכשווי. המקור ליד האינטרפרטציה שלו. שאלה שעולה כשמבקרים בתערוכה – מה היה קורה אם העבודות לא היו תלויות זו ליד זו? האם אפשר היה להבין את ההקשרים?

כל העבודות שנבחרו הן עבודות של אמנים גברים. פעולת התרגום של עבודות אלה לשפתה של שחל מעניקה, או נכון יותר, מחזירה, את הקול נשי שהודר משדה האמנות בשנים בהן נוצרו עבודות אלה.
בהקשר הזה, מעניין לראות את העבודה של מאנה כץ, ליד הגירסה של שחל של אותה עבודה: בציור של כץ הציירת לבושה בבגדים נשיים ומושכים, עומדת ליד קן הציור, בציור של שחל הציירת נטולת מאפיינים מיניים – היא מצויירת ספק גבר ספק אישה, לובשת בגדי עבודה. הציירת של שחל באה לכאן לעבוד, ליצור. הציור שלה נוכח, נראה לעין. הציירת של כץ מדגמנת דמות של ציירת. הציור שהיא מציירת אינו נראה. ההבדל המהותי ביותר בין שתי העבודות האלה הוא מעמדה של האישה – אחת אובייקט דקורטיבי, פסיבי, היא התפאורה של הציור של כץ. השנייה פועלת, יוצרת, היא הדמות המרכזית בסיפור שלה עצמה, בציור שלה.

התערוכה מוצגת בגלריה שטרן

פורסם ב"במחשבה שניה"