בלוג

גרפיטי תל אביבי

מיכאל זילברמן מצלם גרפיטי בתל אביב.

הוא נמשך בעיקר לטקסט, למשמעות של המילים, למיקום המילים בקונטקסט של הסביבה, של החיים.


אני אוהבת גרפיטי, נולדתי בעיר בה הקירות היו מכוסים טקסטים פוליטיים, גם כשאנשים שילמו בחייהם על הבעת דיעותיהם בציבור.

לכל עיר יש אמני גרפיטי ייחודיים ומיוחדים שלה, ומן הסתם לשפה יש משקל רב למה שנראה על הקירות.


מיכאל אומר, שאחת הדילמות שלי כשאני מתעד את הרחובות בתא, היא הקונפליקט בין אורך חייו של גרפיטי, שנועד להשאר ברחוב לזמן קצר עד שיעלם ויימחק, לבין העובדה שבהוציאי אותו מהסביבה הטבעית שלו אני מאריך את חייו בצורה מלאכותית ובנוסף גם מוציא אותו מסביבתו הטבעית הרחוב, לסביבה סטרילית שבה הקונטקסט שלו משתנה”.


נכון, הקונטקסט משתנה, אבל זהו טבעם של ארכיונים, ואני חושבת שארכיונים הם חשובים, הם מאפשרים לנו ללמוד, לדעת מה היה, כדי להתפתח, לשדרג, לפתח, להתייחס ואף לצטט.

אמנות הגרפיטי היא סוג של מראה חברתית, פוליטית ותרבותית של המקום בו היא מוצגת.

במידה רבה היא מאפשרת לחוש את הדופק של העיר, את הלכי הרוח, את המחשבות של הרחוב.

הגרפיטי היא אמנות פלורליסטית, דמוקרטית, שהרי, אין לגרפיטי שומרי סף, מגיהים, עורכים או צנזורים שיכולים לפסול אותה.

גם אם זה נמחק עם הזמן וגם אם זה נמחק על ידי החוק, הטקסטים והציורים מופיעים ונשארים לזמן כלשהו, הם פתוחים לכל עובר ושב, מספיק מבט חטוף מרכב נוסע כדי לראות ולקרוא את המסרים הקצרים.


מיכאל זילברמן ©

You Might Also Like

1 Comment

  • Reply
    יונתן
    8 באוגוסט 2009 at 18:18

    במאמר שפורסם השבוע במארב, יוצא חגי כנען לרחובות ת”א בעקבות ציורי הקיר של אמן הגרפיטי “קלון”, ומציע פרספקטיבה פילוסופית חדשה להבנת “הקול של הדימוי” והופעתו במרחב העירוני.
    http://maarav.org.il/musaf/index.php/2009/08/voice4/

Leave a Reply