בלוג

מוטב מאוחר …

אל עבודתה של מרי פרמילנט הגעתי כשנתקלתי בצילום של בית חולים שמשך את תשומת ליבי. בדקתי, חיפשתי ומצאתי גם את צילומי בתי החולים שלה שאהבתי וגם סידרה אחרת, שאהבתי לא פחות.

© Mary Farmilant

 

סיפור חייה של מרי שזור לעומק באמנות שלה, במקומות שהיא מצלמת, בנושאים שהיא מצלמת.

היא עבדה כאחות במשך 26 שנה. היא גידלה שלושה ילדים, היא חיכתה שבעלה יסיים את הדוקטורט שלו.

האהבה לצילום קיננה בה מאז הייתה ילדה קטנה. את ה– MFA שלה בצילום השלימה, לאחר שנים רבות של לימודים, לפני 4 שנים, כשהיא בת 50 +.

© Mary Farmilant

תחושת הדחיפות שלה – להספיק, לעשות, להציג, ליצור, להראות את האמנות שלה, להפיץ את הידע שלה, נובעת בעיקר מגילה הלא צעיר, מהציפייה הארוכה לרגע לו היא חיכתה שנים רבות, הרגע הזה שבו היא והנסיבות של החיים שלה איפשרו לה למצות את האמנות שלה, להתפנות לחיות את האמנית שבה.

במשך 6 שנים צילמה מרי מוסדות רפואיים לא פעילים.

יש בחללים האלה, הריקים מאדם, את העקבות של הנוכחות האנושית, את הסיפורים, את הכאב והחולי, הרגשות המעורבים האלה שמתעוררים כאשר נמצאים בבית החולים: מצד אחד הכאב, והפחד, ומצד שני, התקווה, שהנה יבוא רופא ויתקן הכל.

אפשר כמעט לשמוע את זעקות הכאב, להרגיש את הקרירות של המכשירים, לראות את ההתרגשות, את ההתרוצצות של הצוותים במסדרונות, מאחורי הפרגודים, במקלחות.

בסידרה could you please, בודקת מרי את המרחב הביתי שלה. המבט שלה בא מבפנים, זהו לא מבט של זר שמצלם. מרי מצלמת את הבית שהיא מטפחת, את הילדים שהיא מגדלת. היא מסתכלת על הסביבה הכי קרובה שלה במבט של מי שיודע מה מתרחש שם בדיוק, אבל גם משתהה, מתפעל, עומד נפעם מול היצירה שלו, כמו לא מצליחה להפנים עד הסוף שכל זה שלה.

exactly what time did you get home last night? © Mary Farmilant

אבל, המבט של מרי, מבט שהוא מלא אהבה, אינו תמים, הוא מודע לעצמו, הוא רואה גם מגרעות. והוא גם צוחק על עצמו.

המשפטים הקצרים, הפשוטים, שמלווים את הצילומים מעניקים לאימגים עומק, רבדיםרבדים של משמעויות. בלעדיהם הצילומים הם רק צילומים נחמדים.

השילוב הזה, של משפטצילום, מצליח לספר את הסיפורים הקטנים, היומיומיים, והופך אותם למעניינים ומרגשים, לאישיים-פרטיים ואוניברסליים.

i just cleaned this kitchen © Mary Farmilant

You Might Also Like

3 Comments

  • Reply
    רוני
    17 ביוני 2009 at 0:41

    נהדרת. מיוחדת, אחרת. אמרת בית, אמרת משפחה, חשבתי אלינור קרוצ’י.
    וזאת אחרת, לגמרי, ומשגעת

  • Reply
    שרון רז
    17 ביוני 2009 at 9:17

    כן, עכשיו הבנתי אותך…
    זה פשוט נהדר, גם הצילומים שלה וגם שהיא עשתה את הכל מאוחר
    טוב, למרות העניין בצילומי בני משפחתה והבית, הרי שברור לך שלבתי החולים הרקובים התחברתי הרבה יותר…

  • Reply
    יוסי רבי
    17 ביוני 2009 at 10:58

    כאחד המצלם הרבה שנים, שלמד לא מעט מאליסיה עצמה, עם עבר של עיסוק שציוד רפואי, בקרתי לא מעט בבתי חולים וחדרי ניתוח. תמיד רואים את הכלל, ואת מדגישה את ה”פרט” את הפרטים המצויים, חוץ מזה שזה מחזיר אותי לאחור לימי בתי החולים בהם בקרתי, אני צופה בהתפעלות על תפיסת העין הצילומית שלך.

Leave a Reply