בכנות

די כבר

מנעד, מנעד – רוצים תמונות שלך!

רוני

התחברה לי
you’ve come a long way, baby.
יש לי עוד דרך. תודה על זה, מאוד מעניין לי.

אביגיל

על צילום ובעיקר על צלמות.

לא יודעת אם את זוכרת אבל כשגרתי בפריז אחד הפוסטים שלך שלח אותי לתערוכה של נאן גולדין שריגשה אותי עד דמעות.

רוצים עוד 🙂

יולי

הצילומים שלה היו מעוררים כזו הערכה אם היא היתה בעלת מבנה גוף שונה?

אליסיה

תודה, לכולכן. גם אני מאוד אוהבת את הצלמת הזו.
אביגיל -זוכרת גם זוכרת. 🙂
ויולי יקירתי – חשבתי על זה (ועלייך, הפוך על הפוך כן) כשראיתי את הצילומים שלה.
אני חושבת שהיופי הוא בכנות שלה. אם היא הייתה רזה או “רגילה” וההתייחסות שלה לעצמה ולגוף שלה הייתה כזו – זה היה אותו הדבר, לדעתי.
לא?

אורי

ליולי- זו בדיוק אותה שאלה כמו “האם ואלס עם באשיר” היה כל-כך טוב בלי האנימציה. זה לא רלבנטי, זו יצירת האמנות וככזו היא עושה משהו למישהו.

רוני

יש שם כמה קומפוזיציות מרגשות שלא תלויות במבנה ובגודל שלה.
האומץ לחשוף מרשים כמובן בגלל שהמבנה הזה פחות מקובל, אבל הכשרון עומד בלי קשר. היא צלמת מעולה וזהו.

whisper

כבר כמה זמן שנכנסת לכאן, ומשתאה מהעולם אליו את מזמינה אותי להיכנס. הפעם הכאב הקיומי של התמונות של Jen Davis יחד עם התמונות עצמן שהקומפוזציה שלהןפשוט מושלמת באופן בלתי מוסבר… הייתי חייבת לכתוב לך שגם אני כאן בצללים קוראת ומתבוננת ולהודות לך על החשיפה של החומרים האלה שבדרך אחרת לא היו נקרים על דרכי. אז שוב – תודה 🙂

ח ל י

גם אני מרותקת בשבועות האחרונים לדלת שאת פותחת לעבודות, צלמים ומקומות שכנראה לא הייתי נחשפת אליהם בקלות כזו, אם לא את….אז תודות 🙂

ובקשר לזו שכאן – אני מוצאת פער מרתק, מתח גדול בין מידותיה לילדותיות שבה היא תופסת את עצמה. שום רמז למיניות, אפילו בקושי לנשיות – כולל הצילום עם /על המשקל – בכל התמונות היא תופסת עצמה כילדה, אפילו ילדה קטנה.והתפיסה העצמית הזו כן מתחברת בעיני למיימדיה. מרתק.

אליסיה

תודה לכולכם, על הפרגון
עושה חשק להמשיך…
🙂